אני הילד שלא יצא מהחדר,
הגוף גדל, הקול העמיק,
אבל בפנים נשארתי עם אותו חלון,
אותו קיר סדוק מהדמיון.

כלם אמרו לי "תתקדם",
אז קניתי נעליים יפות,
אבל האצבעות דממו מבפנים,
בכל צעד שלא היה באמת שלי.

אהבות חלפו לידי,
לא כי פחדתי לגעת,
פשוט לא האמנתי שמגיע לי,
לשים יד על לחי רכה,
ולנשום יחד בלי להיחנק.

אני גבר, כן,
מישהו שעובד, משלם שכר דירה,
אבל לפעמים סוגר את החשמל,
רק כדי לשמוע את הלב פועם לבד.

לא נוגע בבקבוק,
ולא מדליק סיגריה,
מחזיק את הידיים ריקות,
כדי לא ליפול למקום בלי שמות.

אני מדבר עם עצמי בלילה,
במילים פשוטות, בלי דרמה:
"החזקת מעמד עוד יום,
זה מספיק,
אתה מספיק."

כי יש לי לב,
לא זועק, לא שורף,
אבל יודע,
הלב שלי זוכר,
איך זה לקוות,
גם כשאי אפשר יותר,
אי אפשר יותר.

החזקת מעמד עוד יום, רק כדי לשמוע את
הלב פועם לבד, אותו קיר סדוק.
https://youtu.be/bYZsEKTxhzs