ברק
אני כותב את זה עכשיו, בלי לדעת אם אשלח. יש בך משהו שאני לא
מצליח לשאת. לא כי את קשה, לא כי את דורשת, זה כי את מדויקת
מדי, כנה מדי.
כמו מים שחודרים דרך סדק ישן בתקרה - את נכנסת אליי - ולפעמים
אני מפחד לקרוס. את מבקשת קרבה שאין לה פתח מילוט.
ואני - אני בנוי מגומחות מסתור. שנים טיפסתי לתוכן, בניתי מהן
חיים. כשהייתי איתך כל תא בגוף שלי אמר "כן", אבל תמיד היה בי
חלק שרצה לברוח.
עכשיו - כשהשנים מתרחקות, ואת נשארת כל כך חיה בזיכרון שלי,
אני תוהה: האם היית הצורה המדויקת של התשוקה, אבל לא של החיים.
כי החיים - הם מוסך, שרטוט, אינסטלטור ורופא שיניים, הם שתיקות
שלא מאיימות, הם שגרה.
אז אולי אני לא יודע לשאת אותך, אבל אני יודע עמוק בפנים, שאת
היית הדבר היחיד שבאמת נשא אותי.

לפעמים, בלילות של חוסר שינה, כשאני שוכב על הצד השמאלי, שפונה
לחלון -  אני חושב איך זה יכול היה להיראות אם הייתי מתעורר
לידך, לא לשעתיים גנובות, אלא כל יום. היינו שוכרים דירה ברחוב
צדדי בכרמל הישן. קומה שלישית בלי מעלית. רצפת עץ, חלונות
צרפתיים, ריח של נרקיסים וקפה שחור. בבקרים - היית משאירה לי
פתקים על השולחן מתחת לקערת הפירות: "אל תשכח לקנות בזיליקום.
אני עושה פסטה." הכוס שלך בכיור עם חצי נס, שאריות ניחוח הבושם
שלך באוויר, הספרים שלנו בערבוביה, מברשות השיניים שלנו מביטות
זו בזו וזוג מגבות תלויות יחד באמבטיה. אני כבר לא בודק את
הטלפון בחשש ולא עורך חישובים של זמן ומרחק. את לא סוד.
הייתי יוצא מוקדם למשרד על האופניים. את היית דואגת ושולחת לי
הודעה ונשיקות ליום טוב ואני יודע שארגיש אותן אחר כך.
בשישי בבוקר הייתי קם מוקדם רוכב על ההר, ועוצר בדרך חזרה
לקנות לך פרחים. את ריח עוגת התפוחים, שהוצאת מהתנור הייתי
מריח מהשביל. היינו מתקלחים יחד והולכים ברגל לקפה השכונתי.
היית מתעקשת לשבת בשמש, ואני הייתי נכנע. הייתי מספר לך על כנס
ההיסטוריה האדריכלית של הקיבוץ שאני מארגן ואת היית שואלת המון
שאלות. הייתי מנסה לענות על כולן ומקשיב לך  כשהיית מתארת את
הפרויקט החדש שלך על השתקפות המלחמה באופנה. אחר כך היינו סתם
שותקים בשמש או מתכננים מה נבשל או לאן ניסע בסתיו.
בערבים - שנינו היינו בבית. לא מסתתרים, לא בורחים. את היית
יושבת על הרצפה, מדפדפת בגיליונות ישנים של "בורדה" וכותבת
הערות על פתקיות צהובות. אני הייתי במטבח - חותך ירקות לאט,
ושומע אותך עושה קולות רקע לדיוויד בואי.
בלילות - היינו עושים אהבה כמו פעם, רק בלי השקט המפוחד של אחר
כך. היית משאירה לי סימנים בגוף, כדי שאראה אותך עלי שעות
אחרי. לפני השינה, הייתי מכניס את הזין שלי לתוכך. לא מתוך
תשוקה בוערת אלא מתוך שגרה אוהבת. היית מהדקת את הירכיים, ואז
מרפה, כאילו אמרת כן במלוא גופך. אחר כך היית נרדמת עליי, על
החזה שלי. בלי מילים.
את לא פחדת, אני לא התרחקתי, ושנינו - לא היינו צריכים לכתוב
הודעות בכתב סתרים. בבקרים - היית נרדמת שוב כשהייתי יוצא, עם
החולצה שלי עלייך. לפעמים הייתי חוזר רק כדי למצוא אותך ככה,
במיטה שלנו.
לא עשינו כלום מזה, אבל אני מרגיש שאני יודע איך זה כשהייתי
שלך, ממש. לא רק במילים.
אני יושב עכשיו ליד השולחן במטבח שלנו, שלי ושל איילת. הבית
שקט. היא בחדר, קוראת משהו רפואי, כנראה לקראת ישיבה. היא תמיד
קוראת לעומק, גם אחרי ימים של עשרים שעות. את יודעת שהיא הצילה
אותי. היא החזירה לי את הגוף ואת הזמן. יש לנו משפחה - יש
חגים, יש נכדים, יש קיץ באיטליה וחורף בצרפת. ויש קירות שלא
מתנדנדים.
לפעמים אני שוכב לידה וחושב: למה אתה מדמיין אישה אחרת, למה
אתה צריך אותה? ואני לא יודע. באמת שלא. לאיילת ולי היו שנים
טובות. אני אסיר תודה לה, אני אוהב אותה. וכשאני נזכר בך,
במילים שלך, בפה שלך, אני מרגיש כמו ילד שגונב תפוח כשהסל שלו
מלא. אני יודע שהחיים שלנו טובים, ועדיין - היה חסר לי משהו.
משהו שמסוכן אפילו לבטא. אולי זה געגוע למה שמעולם לא היה יכול
להתקיים באמת. אבל זה שם, כל הזמן.
אני יודע שאם היית איתי - היו בקרים שלא היית סובלת את הריח
שלי. היית מזיזה את הכרית שלי קצת אחורה, כאילו שתנועה קטנה
תוכל לשמור מהריח מרחק. היית שותקת ואז שוברת את השתיקה במילים
חדות מדי. היית נפגעת, שוב.
בלילות - לא תמיד הייתי רוצה לגעת בך ובבקרים היית מסובבת אליי
את הגב; כשלא היית מרוצה - הייתי נסוג; כשהיית מתקרבת מדי -
הייתי בורח החוצה; וכשהיית בוכה - לא הייתי יודע מה לומר.
היית רוצה יותר ממה שיכולתי לתת לך והייתי חושד שאת לא באמת
אוהבת אותי, שאת אוהבת את עצמך איתי.
הייתי מתגעגע לתחושת החופש, למרחב שבו אף אחד לא רוצה אותי
ככה, כי זה לא מגיע לי. אולי הייתי מתחיל לחפש אחרות.  
בסוף היינו שותקים ליד אותה מיטה, כועסים, עייפים ומפוחדים. לא
היינו שורדים - לא את הקרבה. ולא את עצמנו. אני לא הייתי מצליח
לנשום עם כל האהבה הזו. הייתי נשאב פנימה, עמוק מדי.
תביני דפי, היית מפרקת את הבניין שלי ואני לא בטוח שהייתי יכול
לקום. הייתי בורח - הולך לישון על הספה, קם לפנות בוקר יוצא עם
האופניים וחושב שוב ושוב - שלא הייתי צריך, שזו הייתה טעות.
ואת היית שומעת אותי חושב את זה - ועוזבת.

דפי
אני לא יודעת אם אתה עוד חושב עליי. אולי זה כבר נחלש, אולי
התפוגג. יש לילות שאני שומעת אותך, בלי שתכתוב, בלי שתשלח.
אני מדמיינת אותך שוכב לידה, במיטה שלכם ונזכר בי - לא כמישהי
שאהבת, אלא כמשהו שחסר. מעולם לא ביקשתי שתהרוס את מה שבנית.
העולם שלך בנוי לתלפיות בצבעים מונוכרומטיים, ואני - אני ערמות
לא סדורות של בדים צבעוניים. אתה זקוק לאבן, לא לרוח.
בכל לילה מחבק אותי האישלי. הוא תמיד כאן. הוא לא נבהל ממני
כשבעור שלי תחובות סיכות או כשהתפרים נפרמים. לפעמים הוא לא
שואל, או רואה, אבל הוא תמיד דואג לי. הוא לא כותב לי שירים,
לא מצלם אותי ישנה, אבל הוא קורא את טיוטות המאמרים שלי, ועומד
בתור לקופת חולים בשש בבוקר עם הכרטיס שלי.
אני לא עזבתי אותו כי פחדתי, אבל לא רק. לא עזבתי גם כי אהבתי
אותו בדרכי. הוא הכיר את הצחוק שלי לפני שהפך עצוב. האהבה אליו
- לא בערה בי, אבל גם היא לא שרפה אותי.  לא עזבתי, כי הייתי
גם אמא ולא ידעתי איך לקום ולצאת בלי לשבור. ואולי לא עזבתי כי
הייתי זקוקה למקום שבו אני פשוט מתקיימת.
לפעמים, בלילה במיטה כשהוא מחבק אותי אני לוחשת בלי קול: הייתי
רוצה.
אני מדמיינת שבחרנו ללכת על זה בקיץ ההוא. אני עזבתי הכול, את
הכול. לקח לנו חודש למצוא מקום. כשהגענו לבית הקטן עם המרפסת
אל הים, ידעתי - זה שלנו. היינו פותחים כל בוקר בתה נענע ואתה
היית אומר: מוזר, שאני רגוע. אני כבר לא התביישתי בעונג שלי -
הייתי מוצצת לך על ספת הקטיפה הירוקה, כשספר פתוח שמוט על
השטיח. לפעמים היית מבקש שאחדור אליך - והייתי עושה את זה לאט,
כמו שמתפללים. בכל יום רביעי היינו הולכים לראות סרט בקולנוע.
היינו קוראים לזה 'סרט בהפתעה' - שבוע אתה היית בוחר ושבוע
אני. לפעמים בסופי שבוע ארוכים היינו נוסעים למדבר, לדירה
הקטנה שקנינו במצפה. היינו הולכים יחפים. אתה היית מצלם אותי
בשמלה בלי תחתונים. הייתי מתרוממת על קצות האצבעות, מסתובבת
אליך לאט, ואתה היית אומר: בואי נזדיין עכשיו על החול.
בבוקר שבת בבית, היינו שותים קפה בגינה - עץ לימון קטן בפינה
וחתולה מתמתחת על אדן החלון הצבוע בטורקיז. אתה היית עורך
תצלומים ישנים, ואני הייתי כותבת משהו שנוגע בנו אבל לא אומר
את שמך.
היינו חיים לאט, מותחים את הזמן. אתה היית יודע מתי אחזור,
ואני מתי לשתוק. היינו רבים על כלום, ומתפייסים על אמת. אתה לא
היית נבהל ואני הייתי מאמינה לך.
לא היה לנו געגוע. היו לנו חיים.
אבל אני יודעת שאחרי שבועות או חודשים, הייתי חונקת אותך.
הייתי נאחזת בך, כמו מי שיודעת שתיפול אם ארפה. הייתי מבקשת
שתאהב אותי כל הזמן - שתיגע בי, שתבחר בי - שוב ושוב. הייתי
מתישה אותך. הייתי מחטטת לך במיילים. מתוך פחד, לא מתוך חוסר
אמון. הייתי אומרת לך שאתה לא שוטף טוב כלים. והייתי אומרת לך

את זה - לא יפה. ואז, כשהיית מתעכב בדרך חזרה הביתה, כשהיית
שוקע בעולמות שלא הייתי חלק מהם, הייתי מתחילה לשאול שאלות.
הייתי צריכה מילים. אבל אתה היית נותן לי שתיקות. הייתי צועקת
וגם אתה בלי קול.  אחר כך היינו שותקים ימים שלמים. כמו כל כך
הרבה פעמים - רק מקרוב.
היית מתבצר, ואני - אני הייתי נפרמת וכותבת לך מכתבים מתוך
הבית שלנו.
בסוף  - היית בורח בלילה, לא כי לא אהבת. כן, החיים שלנו
התרחשו רק בשוליים, בחדרי מלון, בקבצים נעולים. אבל עכשיו אני
רואה אותך מביט בי עם כוס יין ביד, ואומר, למרות הכול: ככה
הייתי רוצה לחיות. ואני עונה לך בלי מילים: גם אני.

דפי
לפעמים אני רואה ילדה ברחוב עם שיער כמו שלי, גוף צ'לו וחיוך
שמתחבא בצדדים ואני חושבת - זאת היא.  כן. זו הייתה בת, אני
בטוחה בזה. הייתם דומים - הצוואר, האצבעות, העיניים והדרך שבה
אתם שותקים. היית קורא לה בשמות של משוררות, ואני הייתי אומרת:
תן לה להיות ילדה רגילה. היינו קוראים לה - נועה. שם פשוט. שם

שאפשר לקרוא בקול רם כשכועסים, וגם ללחוש בלילה כשהיא חולה.
היא הייתה נולדת ביום חורף סגרירי. אתה היית מביט בה במבט
שמורכב מתשוקה ישנה ואבהות חדשה, ואני הייתי מבינה: אותך, לא
אצליח לאהוב עד הסוף. אבל אותה? אותה כן. היא הייתה ישנה איתנו
בלילה ואני הייתי מתעוררת לקול שלה, ואתה -
גם. כשהיא הייתה בוכה, היית מצלם אותה, כדי שהיא תוכל לראות
פעם את מה שאנחנו ראינו. אני הייתי מרימה אותה ומניחה אותה
עליי, כמו שחלמתי פעם שתניח אותי. היא הייתה הולכת יחפה בגינה,
קושרת סרטים בשערות של חתולים. לא נבהלת מדם. לא נבהלת ממילים.
היא הייתה לומדת ממך איך להחזיק מצלמה. ואת המילים - הייתה
גונבת לי מתוך הפה. היינו רבים עליה. אתה היית רך מדי ואני -
קשה מדי. אבל בסוף היום, היינו מביטים בה ישנה, ואתה היית לוחש
לי: תראי, דפי. זה הצל שלנו. ואני הייתי מנשקת אותך מאחורי
האוזן, ושותקת, כמו מי שזכתה ונאבדה באותו הרגע.
היא לא באה. ולא ניסינו. אבל היא הלכה איתי שנים, גם כשנגעת
בי. לפעמים דמיינתי את הגוף שלה מתהווה בתוכי - לא מאהבה,
מגעגוע לאפשרות.
עכשיו היא אולי בת עשרים וקצת. אני שומעת אותה אומרת לי: "את
לא חייבת להצדיק את זה, אמא. אני נבראתי בכם, לא באובדן."

ברק
אני לא יודע למה זה תמיד היה בן. כשדמיינתי אותנו הורים - לא
ראיתי תינוק,  היה שם ילד, בלי שם. ילד קצת מכונס, כזה שהמורות
אומרות עליו "רגיש מדי".  הייתי מפחד עליו - שיפגעו בו, שיציקו
לו. אבל עמוק בפנים - יודעתי שהוא חכם וחזק. את היית זאת
שמבינה אותו. הוא היה דבוק אלייך, מביט בך ושואל אותך על מילים
של מבוגרים. היית עונה לו ברוך והוא היה מהנהן כאילו כבר ידע
את זה. אני הייתי לוקח אותו לים. הייתי מלמד אותו לשחות, אבל
נותן לו להרגיש שהוא מלמד אותי. הוא היה שואל שאלות שפחדתי
לענות עליהן: "למה אנשים אומרים כן כשהם מתכוונים לא?"  ו-"האם
מותר לשנוא אדם שאוהבים?" כשלא היו לי מילים  הוא היה הולך
אלייך ומתחפר בך כמו חתלתול. הייתם נרדמים ככה יחד על הספה,
כשהיד שלך על הראש שלו. ואני - אני הייתי מצלם את זה, אבל אף
פעם לא מפתח את התמונה.
הוא היה דומה לך - בהבעה, בעצב הזה שמסתתר מתחת לעור, בדיבור
עם הידיים. לפעמים הייתי מקנא בו, על איך שהוא נוגע בך בלי
לפחד. אבל גם גאה בו, על איך שהוא הפך אותנו ממבנה שלד למבנה
מרחבי.
היו פעמים ששמעתי אותו בחלום - כפות רגליים יחפות על פרקט.
צעדים מהירים, נשימה וצחוק. תמיד פתחתי לו את הדלת - והוא תמיד
נעלם.
אולי לא הגיע זמנו. אולי לא היה לו מקום. אולי הוא פשוט לא רצה
להיוולד לתוך סיפור שאין לו סוף. אבל אני חושב עליו. לא כי
היינו צריכים ילד, אלא כי דרכו אולי הייתי האיש שלא הייתי
והייתי.

בערב חורפי אחד, כששניהם היו לבד - כל אחד בביתו - הילדה והילד
שלא נולדו להם הופיעו. לא כתמונה, לא כחלום - הם פשוט עמדו שם
בני עשרים ומשהו, עם העיניים של ברק, השפתיים של דפי ותלתלים
מבולגנים של שניהם. הם נכנסו קודם אליו ועמדו מולו בשקט. הוא
לא שאל מאיפה באו ורק לחש: "סליחה." הילדה חייכה. "אין על מה.
רק רציתי לדעת - היית מאושר?"
הוא שתק ואז אמר: "הייתי בטוח שכן, אבל עכשיו, כשאת כאן, אני
לא בטוח".
אחר כך הם הלכו לדפי, ישבו מולה והתבוננו בה בשקט. דפי אמרה:
"חשבתי עליכם כל כך הרבה." ואז הילד שאל: "ובלעדיי - מה
נשאר?"
דפי ענתה, בלי לבכות הפעם: "המילים. הגוף שזוכר."
הילדה קמה, חיבקה אותה כמו אמא, ואמרה: "אנחנו לא נולדנו, אבל
-
נכתבנו. וזה לא פחות חיים."