הכדורים החדשים נגד אלרגיה מרדימים אותי מהר בלילות. זה נחמד,
כי זה עוזר לי לישון במקום לשכב ערה עם עיניים פקוחות בחושך,
לא להצליח להרפות מהמחשבות.
וזה לפעמים נחמד להיות ערה ורק לחשוב, ככה הצלחתי להגיע לפתרון
של הרבה בעיות בחיים שלי, להצליח לפצח שאלה שעלתה בי הבוקר או
להיזכר מה רציתי לקנות במכולת היום ושכחתי.
אבל ברוב הפעמים המחשבות האלו הן טורדניות, מפריעות לי להירדם
ולחיות. מזכירות לי דברים שרציתי לשכוח, טראומות שכדאי להדחיק.
כל מה שעשיתי לא בסדר בעולם צף ועולה שוב, בכל לילה.
וזה קשה להצליח לישון אחרי שעלו לך בראש מאות תסריטים של עצמך
כאדם הכי נורא בעולם, שוב ושוב, במשך שנים.
לא רצחתי אף אחד. לא פגעתי באופן בלתי ניתן לשחזור. לא עשיתי
פשע.
ובכל זאת קשה לי להסביר איך כל דבר קטן שלא בסדר בי מונע ממני
להירדם בלילה.

אני רגישה, אמרו לי את זה עשרות פעמים על ידי הרבה אנשים. חלקם
חברים ומשפחה, חלקם זרים גמורים, חלקם רופאים ופסיכיאטרים.
אז מה? אני תמיד עונה. נחמד לי להיות עם רגישות גבוהה לסביבה
שלי. אני לא מכירה דרך אחרת. אני רק יודעת איך זה להזדהות עם
הדמות האהובה עליך בסרט ולבכות כשמשהו קורה לה. אני לא חושבת
עליה כעל דמות מסרט, אני מרגישה שיש בה חלק ממני, והחלק הזה
ממני נפגע. ואתה לא יכול להישאר אדיש כשנפגעת כל כך.
ולפעמים כשאומרים לי משהו לא יפה והדמעות מתחילות לזלוג בלי
שליטה, אני רוצה להגיד משהו. אפילו שהכל בסדר, ואני לא עצובה,
וזה רק הדמעות שהן זורמות בלי הפסקה ואני בסדר באמת. אבל אני
לא מצליחה להגיד מילים, רק יבבות חייתיות ומוזרות, ואף אחד לא
יבין אותן. אני רוצה להגיד שאני עייפה מהכל, עייפה מעצמי.
עייפה מלדעת בוודאות שבלילה לפני השינה תתווסף עוד מחשבה, תמנע
ממני לישון.

לפחות הכדורים האלו לאלרגיה קצת מרגיעים אותי. כי כשאני לוקחת
אותם העייפות מתגברת קצת יותר על המחשבות הטורדניות, ואני
יכולה סוף סוף לישון. ורק מחשבה אחת עדיין מציקה לי כל לילה:
ממתי פסיכיאטר נותן תרופה נגד אלרגיה?