הפועל זונה.
כולם קראו לה ככה עוד מאז שהיא קטנה.
בהתחלה זה העליב אותה, הרי היא עוד בתולה, אך השמועות רצו
להן.
הפועל זונה.
פעם רק בלחשושים בין אחד לשני, אחר כך בצעקות לעברה בכל פעם
שהעזה להיראות בציבור.
במהרה לכתובות על הקיר מול ביתה.
היא רק רצתה למות.
אמה ישבה ליד מיטתה בכל לילה, מלטפת את פניה האדומות מבושה
ומספרת לה שכולם רק מקנאים בה.
הפועל ידעה שזה לא נכון אך ידעה להנהן בזמנים הנכונים.
כשאבא של הפועל היה הולך לשתות עם חברים, לפעמים הם היו שרים
את השיר הפוגע כשהם מחוץ לחלונה.
"הפועל זונה. הפועל מוצצת!.."
הדמעות נמצאות כל הזמן על קצה עיניה, מאיימות להתגלגל והיא
מזהירה אותן שלא כדאי.
בוודאי שאחרי שנים של עלבונות הפועל כבר לא בוכה כל הזמן.
למדה לשמוע ולא להקשיב.
להתמודד עם המצב ולאמץ אותו למרות שהיא לא כזאת.
לא. הפועל לא זונה... היא רק ילדה שנפלה קורבן לבריונות מצד
אנשים רעים.
הפועל יודעת להתמודד
הפועל לא חלשה
הפועל לא זונה
הפועל חזקה. רוב הזמן.
ברגעי השפל שלה היא מוציאה מהארון המאובק של סבא את המכתב
האחרון.
הכתב הרועד בעט חקוק שם לנצח.
הפועל לא יכולה לכעוס על ההורים. לא.
איך אפשר לסרב לבקשה של אוהד שרוף בסוף ימיו, לקרוא לנכדה
הראשונה שלו הפועל?