אמרת שהחיים שלנו זה כמו ספר, לא כמו סרט.
סרט זה דבר מגניב ומרגש. כולם הולכים אליו,  זה כיף ויש גם
פופקורן.
ספר זה דבר עדין ומיוחד. כל מילה חשובה והדרך שבה מספרים את
הסיפור היא זאת שמשנה.

אתה מבין שלקחתי כל משפט שלך והפכתי אותו לתנ"ך שלי. כולם אמרו
שאני נגררת מגעילה אז אמרתי שהם מקנאים באהבה שלנו.
אתה גם יודע ששיחקת בי לא מעט, ניצלת אותי. סלחתי, ברור...
ובכל זאת כל רגע שהיינו לבד היית אדם אחר, נורא נחמד ומתחשב.
אני כמו סתומה באמת האמנתי, שאתה שונה ולא כמו כולם.
כי זה נורא קל להיות עיוורת כשאתה זה כל מה שאני רואה.
רציתי ללכת איתך לסרט, ואז אמרת את המילים האלו שלקחתי
ברצינות.
באמת אהבתי אותך.
ואתה יודע, לפעמים רציתי להתאבד אבל נזכרתי שהחיים זה כמו ספר
ואם הגיבור מת באמצע אין איך להמשיך.
כשנפרדת ממני שקלתי לשים סימניה בחיים שלי ופשוט להפסיק אותם
לקצת, אבל הפרק הבא נורא סיקרן אותי.

זה מצחיק, אתה הסיבה לכל כך הרבה כעס, זעם ועצב בחיים שלי.
אבל אתה עזרת לי למצוא את האהבה האמיתית שלי בחיים - הקולנוע.
בתור במאית סרטים אין סיכוי שאודה בזה בקול רם, אבל, רק
בינינו....
סרט זה נחמד, אבל אף פעם אין כמו הספר.