יושב ומחכה לך. מחכה שתשלחי איזה פרצוף מחייך או תתקשרי לשאול
מה קורה. כשזה קורה, תמיד אני מחכה כמה שניות ואז עונה. מנסה
להיות קשה להשגה אלייך, ואת שמה לב אבל שותקת.
פעם, כשהיינו מבלים ביחד יותר, הייתי מתקשר אלייך בעצמי. היינו
כל הזמן ביחד. כולם קראו לנו החברים הכי טובים, וחייכנו חיוך
שמסתיר סוד שרק אנחנו יודעים. היית נורא כיפית. היית מפתיעה
אותי ולוקחת אותי לקולנוע, סתם בלי סיבה מסוימת. אז הייתי קונה
לשנינו פופקורן גדול, ולידך הוא היה נראה אפילו ענק בהשוואה
לגוף הקטן שלך. ואז באמצע הסרט, בחסות החשכה, היית מתקרבת אליי
כל כך שהיה אפשר להרגיש את המתח באוויר. היית מקרבת את ראשך
לראשי ושפתיך לשפתי, מתמסרת ללהט הנשיקה כמו חתול לליטופי
בעליו. אני די מתגעגע לזה.
היית גם באה אליי המון. מגיעה בערב ואז נשארת בטעות לישון, כל
פעם זאת טעות. היית נשכבת בצד השני של המיטה, מסרבת לגעת בי.
אבל תמיד באישון הלילה היית מתקרבת יותר ויותר. באמצע הלילה
הייתי מתעורר מהמגע שלך, מצמרר, ומחבק אותך אליי קרוב קרוב.
בבוקר היית קמה וסוגרת בכעס את התריסים שפתחתי, אומרת שאור חזק
עושה לה כאב ראש.
אני רוצה שתסגרי לי שוב את התריסים והפעם תישארי.
אבל אחרי שפגשת אותה הפסקת לדבר איתי. זה היה לאט לאט, כדי שלא
אבחין, אבל אני יודע שזה בגללה. אחרי חודשיים הסכמת סוף סוף
להודות שאת אוהבת אותה, ושאת מצטערת אבל זה לא ילך בינינו. הלב
שלי נשבר, ואני חושב שעד היום חתיכות ממנו נשארו מתחת לספה
בסלון.
יצא לי אפילו לראות אתכן הולכות ביחד ברחוב. היה יום חם ומשקפי
השמש הענקיים שלך הסתירו לך את כל הפרצוף. באותו היום החלטתי
שאת יוצאת לי מהלב לגמרי. אז שתיתי חמש שוטים של וודקה ועוד
ארבע בירות על הדרך. לא ידעתי שאלכוהול ידחוף אותך ללב שלי עוד
יותר.
רק יום אחרי זה הייתי מספיק פיכח כדי להסתכל על הטלפון שלי.
שלחת לי פרצוף מחייך. זה עשה לי צמרמורת שקשה לתאר. לא עניתי
לך עוד, קשה להשגה. בצהריים דפקת לי בדלת. זה יהיה שקר אם אגיד
שלקח לי יותר מדקה לפתוח. בחיוך ענק נכנסת בלי הזמנה ואמרת לי
שאת רוצה שנחזור. לא זוכר מה אמרתי, אבל אחר כך מצאתי את עצמי
על השטיח והיא לידי, הדלת עוד פתוחה וחתולי השכונה מציצים לתוך
הדירה.
בין נשיקה לנשיקה הצלחתי לשאול: "מה קרה שחזרת?"
"עשיתי ניתוח," אמרה.
"מה?" שאלתי, לא מבין.
"ניתוח. זה לא כזה מסובך. אני פשוט לא רואה יותר כמו פעם."
"אני לא מבין. מה?"
"עכשיו אני רואה את העולם בחושך. אתה מבין, אני אוהבת אותך רק
כשלא רואים, אז עכשיו אני אוהבת אותך תמיד." חייכה.
התיישבתי על השטיח, מזועזע. "מה לעזאזל עשית?!" היא פשוט
משוגעת.
היא ענתה. "אמרו לי פעם שהאהבה עיוורת, רק עכשיו אני יודעת כמה
זה נכון."
הלכנו למיטה שלי. עכשיו היה אפשר להדליק את האור, ללכת בחוץ,
לפתוח את התריסים. ובעיקר להפסיק לפחד שהחושך ייגמר, ואיתו
האהבה שלנו.