הרפתי גופי, עצמתי עיניי ונשמתי עמוק,
שחררתי את כאביי מבלי לחשוב לרחוק,
גופי כבר שקט ורגוע עתה, ופועם ליבי,
מתבונן ונותן מקום לכל מה שעולה בי,
עכשיו מתוך הדממה אני שומע את הקול,
קול צעקה חד כמו פגיון וחם כמו השאול,
נסתר והתגלה בי צד, אלים תוקפני וזר,
שעולה מתוכי פתאום כשמשהו נשבר.

אולי הוא הלוחם ואולי הוא הילד הסוער,
שנשאר לבדו בתוך הכּאב הישן שחוזר,
אני לא מכסה, לא מדחיק, או מסתיר,
אני רק שואל אותו לאן הוא מוביל,
שאלתי אותו כך, בלב שקט ובשקט,
"תגיד, ממה אתה בא, מה אתה באמת?"
הוא לחש: "אני זה שתמיד הייתי מגן,
כשלא היה אף אחד איתי שיבין או יגן."

סיפר לי על זעם, בדידות, שיממון ושממה,
על הרצון להכאיב כי הלב מדמם בדממה,
הוא לא רע, הוא פשוט כואב וכאוב,
ונמאס לו לשבת ככה בחושך, עזוב.
חמלתי עליו ואמרתי לו: "אתה לא אויב,
צל בתוכי אתה ומבקש יחס ולב,
אתה לא תשלוט בי, אני לא מפחד,
אבל גם לא תישאר קבור רק כהד."

הביט בי ואני הסתכלתי בו בעיניים רכות,
ואז זה הופיע, נגלה ונזכרנו שנינו במכות,
לא צריך יותר לשבור ולהרוס כדי להיות,
אפשר להיות גם כוח, וגם בעדינות לחיות,
התחבקנו שנינו אני אותו והוא אותי,
נטפה עוד דמעה, אכן זה היה מאד אמתי,
הבטחתי לו שלא אעזוב, לא משנה מה,
מעתה נחייה בשלום, לא עוד מלחמה.

ואז לקחתי עוד נשימה אחרונה, עמוקה,
ולאט לאט פקחתי את עיניי בשלווה,
זה נכון ולתמיד יש בי צד והוא לא נעלם,
אבל עכשיו אני - הוא, ובתוכי הוא קיים,
לא מתעלם ממנו - ממני, שומע, יודע ורואה,
נותן מקום למה שמבפנים צועק, מתגלה,
אני לא בורח יותר - אין לאן, לא שופט,
מקבל שהוא בתוכי שם יישאר לתמיד באמת.

תגיד, ממה אתה בא, מה אתה באמת?
הבטחתי לו שלא אעזוב, לא משנה מה.
https://youtu.be/iXYkwvm7foo