זו בעצם החותמת שזה הסוף, שכאן אנחנו סוגרים מעגל שאין ממנו
דרך חזרה.
11 חודשים מיום החתונה ואני עומד ברבנות, מסתכל בעיני אשתי
שעוד מעט  תהפוך לגרושתי.
המלאכית באדום נמצאת מולי. האם מלאכית? האם אני צריך להמשיך
ולנסות להבין אותה? לרחם עליה?
כולם אומרים לי שלא. שאני חייב לסיים את זה, להתקדם. אבל מה
לעשות והלב מרגיש אחרת.
היינו כאן לפני כמה ימים, פרוצדורה.
דיברתי איתה, שאלתי אם היא שלמה עם ההחלטה. היא אמרה לי שמאד.
שאלתי אם היא לא רוצה לנסות ולחזור?
היא סרבה אך מול הדיין רעדה והתבלבלה.
הוא שאל אותה אם היא לא רואה איתי עתיד משותף, לקח לה זמן
לענות.
בסוף גמגמה שאין לנו עתיד משותף.
אז מה בעצם אני רוצה? את האמת? רציתי אותה בחזרה.
חצי שנה מחוץ לבית. הדמעות כבר כמעט ויבשו.
לעיתים רחוקות אני נתפס לגעגוע אבל יודע שמהיום אני חייב לפתוח
דף חדש.
עמדנו כאן לפני כמה ימים. אמרתי לה שהיא עושה טעות גדולה
והלכתי. היא צעקה בשמי אך לא עצרתי. ראיתי אותה בוכה אך מאד
נחושה.
בתוך תוכי אני מקווה שיגיע היום שהיא תרצה לחזור. (אמנם מנקודת
מבט של היום קשה לראות את זה).
ושוב אני חוזר ועומד מולה. בדיוק 11 חודשים ויום (אם אני רוצה
לדייק) מאז החתונה.
אנחנו מדברים. אני לא כועס עליה. קשה לי לכעוס עליה. אני מאד
מאוכזב.
אחרי כמעט שלוש שעות אני גרוש גם באופן רשמי.
המלאכית שהיתה שלי מלווה אותי החוצה. עכשיו אנחנו עומדים אחד
מול השניה. היא מחבקת אותי ואני מחבק אותה בחזרה.
לא רוצה לעזוב, לא להרפות. כנראה שזה החיבוק האחרון שלי איתה.
גם נשיקה היא מקבלת ממני.
אני כמעט ובוכה אך הכל יבש. כבר אין לי דמעות.
הכל נעשה ברוח טובה. לא יכול לגרום לה לאהוב אותי שוב כמו פעם
מבלי שהיא תרצה.
זהו אני כבר נכנס לרכב. שם את משקפי השמש ומדליק את הרדיו.
"השמים כחולים אבל מה עם השאר"... שר לו שלמה ארצי ברקע