בית עם קירות, בלי יד חמה של חיבוק,
דלת נסגרת, ננעלת, ואין פתח לברוח,
מילים כמו סכינים, אך שפתיי אטומות,
למדתי מוקדם, עדיף לא לשאול, לא לשאול שאלות,
שמרתי סודות בליבי השותק והוא התמלא,
גדלתי מהר, בלי מקום ליהנות, ומבלי לשחק,
ציירתי חיוך על פני שלא באמת היה בי,
הפכתי להורה כשעוד רק ילד הייתי, רק ילד הייתי.

רציתי שקט, שמישהו יראה אותי, רציתי אור,
רק פעם אחת מבעד לכאוס ומתוך הכפור.
רציתי חיבוק בלי פחד, מילים בלי תנאי,
אבל למדתי שלא, לא לבקש יותר מדי.

חברים שאלו אותי תמיד למה אני סגור,
אמרתי: ככה זה, לא כולם צריכים לדבר,
אבל בלילה כשכולם ישנו, הייתי בונה לעצמי עולם,
בו יש אבא שלא שותק, אימא שלא בוכה אף פעם,
ניסיתי לאהוב, כמו באגדות כמו בספורים,
אבל כל נגיעה הרעידה, עוררה אזעקות ישנות,
למדתי שכדי לא להיפגע אני חייב לפרק הכול,
והלב, עדין מנסה להבין מה זה בית, מה זה לגדול.

רציתי שקט, שמישהו יראה אותי, רציתי אור,
רק פעם אחת מבעד לכאוס ומתוך הכפור.
רציתי חיבוק בלי פחד, מילים בלי תנאי,
אבל למדתי שלא, לא לבקש יותר מדי.

ועכשיו בימים אלו כשאני בונה בית משלי,
לא כדי לברוח מהעבר, ממה שהיה ונגמר,
את עצמי אני בודק ושואל, אני בודק כל מילה,
רק כדי לא צל להוריש הלאה ולא להיכשל.
כי גם אם באתי מחושך, בהתמדה אני מדליק אור, אור,
ילד שפעם שתק, מבוגר שלומד סוף סוף לשיר,
גם אם לא קבלתי, מתוך הכרה, אני בוחר לתת,
ולספר את הסיפור שלי כמו שהוא, כמו שהוא באמת.

כן, שמישהו יראה אותי, רציתי להרגיש את האור,
פעם אחת מבעד לכאוס הזה שאני בתוכו ובכפור.
רציתי חיבוק בלי פחד, רק שימחה ואהבה בלי תנאי,
אבל למדתי שלא, עדיף לא לבקש, לא לבקש יותר מדי.


רק כדי לא צל להוריש הלאה ולא להכשל
גם אם באתי מחושך, בהתמדה אני מדליק אור.
https://youtu.be/0HS4hntN9NE