גם כשנופלים עדיין אפשר לקום,
צריך לנשום עמוק ולצאת מהאיום,
למצוא שביל בתוך עצמך באפלה,
לזכור שהחושך הזה הוא לא סוף,
הוא רק התחלה.

ברחתי בלי תיק, בלי דרך סלולה,
עם לב די שרוט ונשמה מעונה,
אפילו שהפחד היה לי צל קבוע,
הקשבתי ללב השרוט שלחש:
"הגיע הזמן לנוע".

היו שירים בראש ששימש כמחברת,
חלום עקשן לא להיכנע לתקופה שעוברת,
ואמונה לא בצעקה, רק בשקט, בלחישה,
כשלא נשאר קול לדבר, הנשמה לא הפסיקה,
הנשמה עוד ביקשה.

בחדרי הקטן כתבתי את הלך חיי,
מילים פשוטות, כמו ציור של הר וגיא
שם נולדה בי שפתי הפנימית, היא לשוני,
ובו מצאתי, גיליתי והכרתי את עצמי,
את עצמי האמיתי.

כי גם כשנופלים עדיין אפשר לקום,
צריך לנשום עמוק ולצאת מהאיום,
למצוא שביל בתוך עצמך באפלה,
לזכור שהחושך הזה הוא לא סוף,
הוא רק התחלה.

אז גם כשנופלים עדיין אפשר לקום,
צריך לנשום עמוק ולצאת מהאיום,
למצוא שביל בתוך עצמך באפלה,
לזכור שהחושך הזה הוא לא סוף,
הוא רק התחלה.