היה קל מאוד לעבור את המשוכה, אבל אז נפלתי וקיבלתי מכה על
הפנים. היא נחפזה אליי בצורה תיאטרלית וקראה - הו, ילד מסכן,
ילד שלי מסכן, בוא אתי אני אטפל בך. היא לא הייתה אחות, אבל
היא לקחה אותי לחדר האחות ושטפה את הפצע ומרחה עליו משהו, ואז
כיסתה אותו בהרבה פלסטרים ותחבושות. מחר נחליף תחבושות, אמרה,
בינתיים אל תקפוץ מעל משוכות. היא אמרה את זה כל יום למשך כל
שארית חייה, וכל יום הייתה מחליפה לי תחבושות. כשנפטרה הייתי
פגוע, כאילו עשתה לי דווקא, ומתה כדי שהיא לא תצטרך להחליף לי
תחבושות. אני חושב שקיבלתי קללה על ההרהור הזה, כי מאז הכול
השתבש לי ואפשר להגיד שלא הייתי אדם נורמטיבי. מאז הפצע נרפא
ולא השאיר שום סימן פיזי, אבל השאיר פצע גדול בנשמה. מאז אותו
יום בו היא הייתה בחיים וטיפלה בי בחסד של מלאך - אני מעולם לא
ניסיתי לעבור משוכות. משום כך נותרתי תקוע. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.