חזרתי לקרוא שירים שכתבתי לפני כמעט עשרים שנה ובכן,
חלקם יפים מאוד וחלקם ממש קשים לקריאה ומהירים לקריעה.
אני אוהבת לומר חוט השני ונשזר,
הייתי רוצה להישזר וגם להיזכר.
יש משהו בשירים שמרגיש כאילו אני חשובה אבל לא זו התשובה, אלא
הבדידות הגדולה.
לא הייתי חוזרת לאז, אבל גם היום רגעים בודדים מתגנבים בחשכת
הליל ואפילו בצהריי היום.
יש בי נוסטלגיה עוד מלפני שנולדתי , עורגת ונכספת,
היום גם הרבה יותר נחשפת, להחזיק בהסתרה זה עצום ומכלה אבל לא
מתכלה.
החיים הם מסטיק, הכול נדבק וקשה לשחרר את האחיזה.
מה אינסופי ומה רגעי?
היופי הוא בעיני המתבונן.
גם בעיני המתבוננת,
ואולי הגיעה העת גם ליופי. |
