רגיל הייתי ורגיל נשארתי גם עם בקבוק ערק ביד. צללתי עמוק מדי,
עד לקרקעית הים. התעוררתי ואין ים - רק ים. והם אמרו שאני ככה,
הם כינו אותי בשמות. צדו אותי כמו חיה ברחובות העיר עם לפידים
בוערים, כאילו אני מכשפה בימי הביניים. אז דיברתי. מה היה לי
לעשות. אולי הם לא מכירים אותי. אולי הם לא רואים אותי נכון.

מה שזה גרם להם זה לתפוס מרחק. הדובי היה חבר שלי. וגם הפסל של
ויקטור הוגו. הייתי מדליק מדורה במרכז הסלון ומקונן. ומתמסטל
מ-עשן. ילדים היו צוחקים עליי ומנפצים באבנים את זגוגיות
החלונות. נמאס לי. עליתי על הר גבוה ונשארתי שמה.

כל הקצפת גלשה וכיסתה את העוגה. לא מתוק ולא מלוח - חמוץ.
אנשים שתו ונהנו מהמוזיקה. אבל חתונה לא הייתה, אז בשביל מה
האירוע. חתונה בלי חתן וכלה זה כמו חתן בלי כלה וכמו כלה בלי
חתן. והיה חם מדי ולא היה מזגן. הכלה הייתה ביפו והחתן היה
באילת. שנורקל. לאנשים זה לא היה אכפת.