המציאות שבה ונסוגה, בתעתועי הזמן,
שפיות של רגע שחולף, כמו רוח במדבר,
המסעירה את עלי וענפי עץ האלה העתיק,
שהעמיק שורשיו, בדרך שבין הישימון לשום מקום.

מתחתיו שכבתי, חצי מעולף וישן,
שם שכנתי יובלות וימים,
ובחלוף השנים,
פגשתי מתחתיו את האלוהים שמדבר אלי.

לא בסנה בוער,
לא בחזיון לילה,
רק בקול דממה דקה,
רוכב על זו הרוח המדברית,
המדברת איתי.

מניע את גלגלי הזמן,
שואב לחלוחית מאד הים,
מעבירה אל פנים הארץ,
להשקותה לברכה בפירות ופרחים,
להאדיר שמו בעולם שברא.

ופרחים.

ואני, גווייה שהכניס בה רוחו,
ממלמל שיר תודה.
קם על רגלי, לתקופת מה,
לא אדע, מתי החילותי,
ומתי אסיים.

לא בסנה בוער,
לא בחזיון לילה,
רק בקול דממה דקה,
ממלמל שיר תודה.
קם על רגלי, לתקופת מה,
לא אדע, מתי החילותי,
ומתי אסיים.


לא בסנה בוער, לא בחזיון לילה,
רק בקול דממה דקה.
https://youtu.be/k7yjKmjiqF8