|
המציאות שבה ונסוגה, בתעתועי הזמן,
שפיות של רגע שחולף, כמו רוח במדבר,
המסעירה את עלי וענפי עץ האלה העתיק,
שהעמיק שורשיו, בדרך שבין הישימון לשום מקום.
מתחתיו שכבתי, חצי מעולף וישן,
שם שכנתי יובלות וימים,
ובחלוף השנים,
פגשתי מתחתיו את האלוהים שמדבר אלי.
לא בסנה בוער,
לא בחזיון לילה,
רק בקול דממה דקה,
רוכב על זו הרוח המדברית,
המדברת איתי.
מניע את גלגלי הזמן,
שואב לחלוחית מאד הים,
מעבירה אל פנים הארץ,
להשקותה לברכה בפירות ופרחים,
להאדיר שמו בעולם שברא.
ופרחים.
ואני, גווייה שהכניס בה רוחו,
ממלמל שיר תודה.
קם על רגלי, לתקופת מה,
לא אדע, מתי החילותי,
ומתי אסיים.
לא בסנה בוער,
לא בחזיון לילה,
רק בקול דממה דקה,
ממלמל שיר תודה.
קם על רגלי, לתקופת מה,
לא אדע, מתי החילותי,
ומתי אסיים.
לא בסנה בוער, לא בחזיון לילה,
רק בקול דממה דקה.
https://youtu.be/k7yjKmjiqF8 |
|
|
לאחרונה הרבה
פעמים אנשים
אומרים שכבר אין
תקווה, למה
אנחנו צריכים
לקוות או דברים
כאלה, ברצוני
להזכיר מתי יש
תקווה, יש המנון
בשם "התקווה"
שאומר בדיוק מתי
יש תקווה, הוא
מתחיל במשפט
תנאי שאומר מתי
עדיין יש תקווה,
תחשבו על זה
טוב: כל עוד
בלבב פנימה, נפש
יהודי הומיה,
ולפאתי מזרח
קדימה, עין
לציון צופיה.
עוד לא אבדה
תקוותנו, התקווה
בת שנות 2000,
להיות עם חופשי
בארצנו, ארץ
ציון וירושלים.
מ.ש.ל |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.