דגל מקומט, תווי פניי מנופפים אותו ברוח.
מקומטים מצער השנים
מן האובדן
או רק מפני פנייך, שאת מסתירה בעז.

אני מביט במגן דויד השומר עלינו
קורס ומתגלה שנית,
אני לא שמרתי עלייך, וטרם התגליתי לך שוב.
אני ממתין למשב הרוח הנכון. מבעד לקפלים
אולי תרצי לראות
אותי אומר לך אמיתות.

כל אחד מקים מחתרת,
מפוצץ הכול עם נפגעים,
במאבק לעצמאות.
אחר כך,
מה שקוראים לו חיים,
הוא ניסיון עקר לשוב לנקודה הזו בזמן.

כאילו לא הנחת חומר נפץ על חיינו.
כאילו לא את מתחת פתיל אלא מלאך חבלה.

תמיד אזכור אותך, שאהבה נפשי,
דמותך טוטפות בין עיניי,
ובשעריי הדגל בחצי,
עד שתבואי להעלות אותו
על ראש שמחתך.