כשאף אחד לא רואה,
אני יושב על הריצפה,
הנעליים עדיין עלי,
אין לי לאן ללכת ואני בלי מפה.

אני מחכה שכולם ירדמו,
כדי לנשום קצת, לא חושב,
כי עכשיו הבית כל כך מלא צעקות,
שאי אפשר לשמוע, את הלב.

יש מקום בתוכי שלא מדבר,
הוא סגור במנעול ישן וחלוד,
וכל פעם שמישהו שואל
אני רק מושך בכתפיים, אבוד.

יש חלון קטן בשרותים,
שם אני מסתכל על הכוכבים,
תוהה אם גם הם רואים אותי
או רק מישהו אחר שדומה, לי מבפנים.

המורה כתבה על הדף: "יפה",
אבל לא ידעה מה כתבתי באמת,
כי בין השורות, יש צעקות,
אבל הן מסתתרות, די טוב בעט.

אני מחכה שכלם ירדמו,
כדי לנשום קצת, לא חושב,
כי עכשיו הבית כל כך מלא צעקות,
שאי אפשר לשמוע, את הלב.

יש מקום בתוכי שלא מדבר,
הוא סגור במנעול ישן וחלוד,
וכל פעם שמישהו שואל
אני רק מושך בכתפיים, אבוד.

אני מרגיש כל כך אבוד...
אני מרגיש כל כך אבוד...
אני אבוד.


לא חושב,
כי עכשיו הבית כל כך מלא צעקות, שאי אפשר לשמוע את הלב.
https://youtu.be/msavBuzrJEo