מטופל כתב לי משהו מאד אמיץ, נוגע וחשוף,
קשור לרגש, למוח וגם לגוף,
הוא תאר בצורה חדה תחושות,
תחושות של שימוש בתרופות פסיכיאטריות,
את האיזון שהן מביאות מצד אחד,
ומחיר של אדישות רגשית ותחושה של לבד,
הם פשוט נגעו בי, בלב ושורפים,
ובו זמנית מראים מה אצלו קורה בפנים.

וכך הוא כתב...

הלב שלי נהיה כמו מדבר,
הוא לא מרגיש כבר שום דבר,
אין בפנים כלום הכול שם יבש,
אבל אני מבין שזה מתבקש,
מה כבר היה אפשר לצפות,
אחרי שלוקחים גלולה שכזאת,
שאמורה להביא אותך לאיזון,
שלא תאבד את הכוון.

והוסיף וכתב עוד...

רגשות זה משהו ששייך לעבר,
הכול שמה מת זה כל כך ניכר,
זה היה על מאתים עכשיו על שבעים,
אין יותר דברים מדכאים,
גלולה קטנה שמשנה את הכול,
אפשר עכשיו, עכשיו להפסיק לסבול,
אבל יחד עם הרע שנעלם,
הלך גם הטוב וכבר לא קיים.

וגם כתב ש...

אז אולי בכל זאת אני חושב,
כי המוח שלי כבר לא מתערבב,
שעדיף לכאוב ולפעמים להתבלבל,
ולא להיות כמו אוכל שלא מתעכל,
מי המציא בכלל את התרופה?
כי אני רוצה לעשות הפסקה,
להפסיק את השטיחות הזו, זה כמו דום לב,
לא שמח לא עצוב לא נעים ולא כואב.

וסיכם בזה שאמר....

אז מה אומר לך אדוני הפסיכיאטר,
אני כמו רכב ללא סטרטר,
כל שורה מרגישה כל כך מדויקת,
כל מילה מתארת הרגשה ולא מתיפייפת,
קונפליקט פנימי שאני חווה, אם לחיות עם או בלי עוות,
בין הרצון באיזון ורוגע לבין התחושה של אובדן הרגש והחיות.

אז עכשיו יושב מול דף מהרהר וחושב,
איך לכתוב מילים שיתיישבו לו על הלב,
לא יודע אם לשקף או לעודד,
או פשוט להיות שם, לא לפחד.
בלי לכבות את האור ולשלוח תקווה ,
לתת מקום גם לכאוב, לשלוח חיבוק ואהבה,
לא רק מתוך תפקיד, לענות לו באמת גם,
לא רק כמדריך או רופא, אלא לכתב לו כאדם.

אז אולי בכל זאת אני חושב,
כי המוח שלי כבר לא מתערבב,
שעדיף לכאוב ולפעמים להתבלבל,
ולא להיות כמו אוכל שלא מתעכל.

מי המציא בכלל את התרופות?


מטופל כתב לי: מי המציא בכלל את התרופה?
כי אני רוצה לעשות הפסקה.
https://youtu.be/9NxOh7jbkIs