אני פוסעת ברחובות הבוערים,
עורי סופג את החום המתכתי של הזמן,
והמילים - הן נושרות ממני כמו עלים שנאבקו ברוח.
אישה אני, גוף נושא זיכרונות של קרבות שנשכחו, על בטוח.

מילים שנקברו עמוק בתוך אדמת ההווה.
אוחזת בלב שנשבר, אך מתעקש לפעום,
שותה את רסיסי השמש שנחתכים בזגוגית עיניי.
הרוח הפועמת, הדופק המסרב לחדול מלהלום

האם יש מקום שבו הזמן חדל להיות אויב?
האם קולנו יישמע מעבר לקירות האבק?
אני ממשיכה לכתוב, חורזת כבלים משוחררים,
מכל הלב מתעקשת להיות - להיות מכל הלב.

האוויר טווה לי צלקות של תקווה,
בתוך הרחובות בהם הזמן נמס כמו שעווה.
האם נשארה בי ממנה די להאיר החשכה?
או שמילותיי רק רוחות אבודות בשדה אדמה?

בין אצבעותי נולדים קווים של מרחק,
סיפורים שלא סופרו, שתיקה שלא נזמנה.
אני מחפשת את הדופק שמתחת לאבן,
את קולו של הלב שעדיין מסרב לשתוק.

ואם השמש תלך ותיפול אל אופק ישן,
האם נזכה שוב לראות את יומה הלבן?
או שאנו רק חולמים באבק הזמן,
רוקדים בין הצללים של מה שאבד ונשאר.

שלכם, מחלת פפשינקר.