כל הלילה הלכתי על מים. חשבתי שהם לא יותר מגובה הסוליה, אבל
טעיתי. בכל זאת המשכתי להתקדם, בלי לדעת לאן או למה. המים
ניקוו לאיטם בכניסה למבנה שמעולם לא סיימו לבנות, כולו בטון
חשוף. השמיים הבהירים של הלילה נעלמו כשצעדתי פנימה. כוכים
כוכים היה המקום עשוי, ואין מי שיסביר למה נועדו. נזכרתי איך
ביקרתי לפני שנים רבות בכנסייה באיטליה, ואת התעקשת לעבור כוך
אחרי כוך, להבין מה ניצב בכל כוך ומה זה מסמל. התעקשת גם לצלם
למרות שהיה אסור. אני התנתקתי ממך, עליתי למעלה במדרגות כאילו
נסתרות, והתבוננתי בך מגבוה, נשען על המעקה כשאורגן עצום
בערפי.

הכוך הראשון אפלולי ומהדהד את צעדי במים. אני מרגיש שמישהו
מתבונן בי. לאט לאט באפילה מתגלות לי שתי ילדות. עיניהן
כבויות, כאילו איבדו אמונה שמשהו טוב יכול לקרות במקום הזה,
בחיים האלה. כתובת בלטינית שאיני מבין ברורה לי לחלוטין: בלי
מבוגרים. כדי לצעוד פנימה ולרכוש את אמונן אני צריך לחזור
ולהיות הילד שהייתי. מאחר ומעולם לא השתחררתי ממנו, כל שעליי
לעשות הוא להתיר את שרוכי הזכרונות והכאב שכובלים אותו אליי,
ולתת לו ללכת. כשרגליו נוגעות במים הוא מופתע, אולי מהקור
ואולי מכך שאני מעז להיפרד. אך הוא מתרחק מבלי להישיר אלי מבט,
צועד אליהן עד שצלילי שירה מתחילים להישמע ממעמקי האפילה. אני
ממשיך בדרכי בלי לזהות את המנגינה, בתחושה רעה שלא הבנתי דבר
ואין לדעת אם הועלתי או הזקתי עכשיו.

בלי המשא של הילד שסחבתי כל חיי, צעדיי אמורים להיות קלים. אבל
גבי שח וכל צעד במים הקפואים הללו מסתבר כקשה משאת. איפה היא,
אני ממלמל, והמים נושאים את קולי ומכפילים אותו וההד מחזיר את
המלמול מכל עבר, עד שאין לדעת מה קרה קודם,  אם אמרתי את
המילים או שמעתי אותן. להבה של נר בודד מדריכה אותי אל הכוך
השני. אורו בוקע מחרך בקיר, שעשוי כולו מצבות שנעקרו והונחו
כאן. אני קורא בחטף את כל שמות מתיי, הצעירים והזקנים, החיילים
, החולים, המתאבדים, הנרצחים,  כולם כאן. מבעד לחרך אני רואה
את אש התמיד של נר נשמה בודד, דולק בתוך הכוך מאז ומעולם לנצח
נצחים. אני חייב לנשוף ולכבות אותו, מפני שאיני יכול לשאת את
הכאב שכל רגע שבו הלהבה בוערת  מייצר. אני הולם במצבות בידיים
חשופות, שורט את האבן ללא הועיל. רוח נושבת מן החרך כאזהרה,
ואני מפסיק. שריקתה עולה ויורדת, מאיימת, הקור ברגליי מאיים
לאבן את כולי. פניי הצמודות לחרך קרות מאוד, קרות מדי, ואני לא
יכול להמשיך ולהצמיד אותן אליו. ברור לי שאם אסתובב ואלך אשא
את הכאב הזה על מותם לנצח. לרגע אני מתפתה להישען על הקיר, לתת
לקור להקפיא את פניי ואת כולי, מדמיין איך אצנח לתוך מי השפיר
שמתחתיי באין רואה, כמו עובר מת ברחם מבטון. באחת אני ניתק, כח
שלא ידעתי שיש כאן דוחף אותי הלאה, להעמיק אל כנסיית הרחם
הזאת, להגיע אל מקור הנביעה של המים, אל האמת, אל האור.

אני חושף את השעון ומחוגיו הזרחניים מורים לי להמשיך. באור
הקלוש שהם מפיצים אני רואה מראה נורא משתקף במים: את פניי. ככל
שהתאמצתי והקפדתי, הנה ברגע הכי לא רצוי, אני נאלץ להתבונן
בהם. אני קופא על מקומי בחשש, אך ברור לי שאין שום דרך להסתובב
ולברוח מכאן. למה, שורקת להבת הנר, הרי את המוות ביקשת, לא
כבוד ולא צדק באמת רצתה נפשך, כבר שנים שרק את המוות אני מאתר,
בודק, סורק, מכתר, מרעיב, לוכד, מענה. לכן, כשהולך ומתברר לי
שאני צועד אליו, אני ממשיך ללכת.

השקט הקפוא מופר כשזרימת המים מתחת לרגליי מתחזקת. הם מתנקזים
אל מסדרון אבן הולך וצר, נעלמים מתחת לאדן גדול של חלון,
מתפרצים כמפל מצידו השני, הנשפך אל בית מרחץ גדול. הבריכות
מלאות בנשים יפהיפיות, ערומות, שוחקות, נפלאות. אני מתבייש
שאני מציץ כך אבל איני יכול להפסיק. אינני יודע איך אבל ברור
לי שהן לא רואות אותי, מפני שהחלון הזה בנוי ממאמצים אדירים
שכולן עשו לשכוח אותי. אני דופק עליו, מנופף בידיי, צועק, אך
ללא הועיל. אני מזהה לפתע את אהובתי, זו שעזבתי כי לא הייתי
מסוגל לשאת את הדמות שהשתקפה באישון הלח, מוקטנת, מוחלשת,
נראיתי חיוור כמו מת, תמונת אמת. אני מתמלא אימה כאשר אני מזהה
את כולן: כולן כאן, כל הנשים שאהבתי ועזבתי כל חיי עד האחרונה
שבהן. איך, אני שואל את עצמי בצער ובתדהמה, קמים ועוזבים
יפהפיות כאלה, והתשובה המהדהדת בראשי, השעון אל החלון, נלחשת
ברחמים: ראה כמה הן מאושרות בלעדיך.

אני מפנה את מבטי לאחור, להסתובב, ללכת נגד הזרם. זה קשה יותר
ממה שחשבתי אך מכיוון שאני עושה זאת, בלי כוונה, כל חיי, אני
כבר מתורגל. אבל המסדרון נמשך ונמשך ולא מוביל אותי חזרה להיכל
המלא כוכים. אני בטוח שטעיתי בדרך אבל לא היה היכן לפנות או
לטעות. מדרגות רטובות, חלקלקות, מובילות אותי לקולנוע שבו
מוקרנים חיי בכל האולמות. למרות הדחף להתפלש בעבר, אני מדלג על
הכל וצועד לאולם האחרון. הסוף, סרטו האחרון, כתוב כאן,
ובסוגריים מצויין - 13 דקות. מפתיע, אני חושב, כמה שזה קצר,
ומופתע עוד יותר מכך שאיש לא דורש ממני כרטיס או פותח לי את
הדלת.

אני מופתע גם מן האולם הריק. אני מתיישב ביציע הכבוד. את לא
איתי שם, כי מכרנו את אהבתנו ללהקה של עורכי דין נודדים, ובדמי
הדמים שדרגנו למושב במרומי הזירה. ואם היית איתי כאן? היינו רק
צופים בסרט, לא מתערבים, רק מעודדים, מסבירים, מכוונים,
גוערים, מקטינים, מסיתים, רומסים,  רוצחים, קוברים, בוכים. שוב
ושוב היה אותו סרט מוקרן לפנינו, עד שירד בפעם האחרונה מסך
השקרים מעל הבמה, ולחלוקת הפרס לא מופיעים מנצחים, אלא גופה.

רטט בפרק כף ידי מאותת לי שהזמן נגמר. באכזבה ובאימה אני צופה
בגופתי העטופה בקרעים של מחברות שיריי, צפה ומשייטת לאיטה
במורד הזרם. כאילו לא ידעתי שאין טעם, כאילו לא ידעתי שכך זה
תמיד יסתיים. ובכל זאת, הלכתי כל הלילה על מים, כי הבנתי שיש
קרב קשה. ולא בטוח שאני, במלחמה הזו על חיי, כפי שלימדו אותי,
צעקתי קדימה להסתער, ורצתי לקו מחסות, ונשבעתי ונתתי בטירוף את
כל מה שיש לי, באפוד של החיים.

מספרי ברזל התפקד.
אין תשובה.
החלפת מחסניות בדירוג -
ניסיתי להבין,
לא תיארתי לעצמי את דרגת הבגידה.

הייתי שם לבד,
אפילו הגוף לא היה איתי,
אפילו הלב,
כאילו להלחם על חיי
זו פקודה עם דגל שחור.

אני אלך לים
לחפש אותם על החוף
ביום עם דגל לבן
אפשר לראות את ראס ביאדה.