בליל שביעי של פסח, הלבנה נראית לי עקומה, כמו תפוח אדמה רמוס
בשרשירים בשדות נירים.

בשטחי כינוס צומחים רק הפחדים:
שלא נספיק להיכנס. שלא נחזור,  שלא יגיע אוכל קר בערב.

שינה קצרה נשאה אותי
אל קצה שדה שרוף בגבול עם עזה.
שם בגדר
שקיות נאחזות ברוח
מבקשות מקלט.

הדלקנו מדורה קטנה
שלא תסגיר.
הדלקנו נר שישי של חנוכה
שמור מהרוחות במעמקי ההאמר הפתוח.
בלילה באה רוח

שקית אחת נישאה היישר אלייך
פגעה בך מהר כמו קליע או פצצה

המדורה האדומה ריצדה
כמו אזהרה קדומה, כתומה
בשש כבר נחתה המרגמה.