שם בגולן, כשקיץ בוער,
הלבה יוצאת מהאדמה.
צבע של דם, בלהט שובר,
פולטים הרי געש נשמה.

וסלע שחור, על שדה קוצים,
שוכב בשתיקה עם זיכרונות.
האדמה יודעת שמות של לוחמים,
והלב נחרך בין האבנים.

כשהרוח נושבת, קצת קרירה,
היא מצננת את הלבה הרותחת.
והיא, האבן, קופאת, קשה ואפורה,
אך בתוכה היא, היא זוכרת.

בין ברקן לקוץ, בדרך צד,
רואים דמיון של עוד חיל שלא חזר.
והשקט צורב, כמו מבט אחד,
של אם שממתינה אל מה שעבר.

הגולן עוד נושא את קולות הקרב,
מהומת עולמים מהראש לרגליים.
אבל גם פרח פורח עכשיו,
כי ככה זה כאן, והם חיים רק בשמיים.

וסלע שחור, על שדה קוצים,
שוכב בשתיקה עם הזיכרונות.
האדמה יודעת שמות של לוחמים,
והלב נחרך בין האבנים.

ְסֶלַע שָׁחֹור, עַל שדֵה קוֹצִים, בֵּין בַּרְקָן לְקוֹץ,
בְּדֶרֶךְ צַד
מְהוּמַת עוֹלָמִים מֵהָרֹאשׁ לָרַגְלַיִם שֶׁל אֵם
שֶׁמַּמְתִּינָה אֶל מָה שֶׁעָבַר.
https://youtu.be/0eJpdtSmZaY