הוא לפת את הצוואר שלי בשתי הידיים המגושמות שלו.
נהוג לחשוב שלפסנתרנים יש ידיים עדינות עם אצבעות ארוכות אבל
זו טעות. ידיים של פסנתרן מזהים לפי הרוחב. לרובם ידיים רחבות,
מעוותות, בעיקר באזור האגודל.

מהידיים הקצרות אך רחבות נשלחו זרועות תמנון כמעין הרחבה של
הגוף בכל פעם שנגע בפסנתר הכשפים שלו ובעזרתן בנה לי כלוב.
אהבתי את הידיים הספציפיות האלה, ואת זרועות התמנון ואת המימד
המסורג ממנו לא רציתי לצאת או יותר נכון לא יכולתי לצאת כי
הבטחתי לאהוב אותו, ומילה שלי זו מילה.
לעתים רחוקות היה מכניס את ידיו בעדינות דרך סורגי התמנון על
מנת ללטף אותי או להאכיל אותי מידו, רגעים אלה היו המאושרים
בחיי. הייתי מנשקת את כפות ידיו ומלקקת ומתענגת על הרגע היקר.
לפעמים היה דוחף את האצבעות בכוח לכלוב, בהפתעה, ואני מתוך
אינסטינקט הייתי נושכת.
אבל אחרי שהוא קלט שמבנה הלסת שלי, עם החותכות הארוכות והרווח
מלפנים והניבים החדות מלמעלה ולמטה בצדדים, גורם לכך שהנשיכות
שלי משאירות סימן של סמיילי ברווח שבין האגודל לאצבע, הוא
התחיל להכניס את הידיים לכלוב רק בהפתעה או בכוח, כי טען
שהנשיכות האלה מביאות לו מזל. זו אני שהבאתי לו מזל, ושנינו
ידענו את זה. הנשיכות הפכו להיות פשוט חלק מהטקס שלו. הוא אהב
לעלות לבמה עצבני, זה עשה אותו חרמן.
״יא זונה! אי אפשר לכעוס עלייך כשהנשיכות שלך נראות כמו
סמיילי! זה חמוד מדי, אני מתפוצץ!״
״אבל בכלל לא רציתי לנשוך! הבהלת אותי נורא!״
״חכי שאני אחזור מההופעה אני אזיין אותך!״ היה עונה לי
בסיפוק.


והנה הן כרוכות סביב הצוואר שלי, הארוך, הלבן.
תיחנקי! תיחנקי כבר! הוא צרח לי מול הפנים, הרוק שלו שפעם היה
נמשח בעדינות על צווארי ניתז כעת על פניי. ורציתי למות בשבילו,
באמת שרציתי. הבטחתי לאהוב אותו עד מותי, ויותר מזה, הבטחתי
לעצמי שלא אשבור את המילה שלי. אבל הוא לא רצה שאמות, שכן גם
הוא אהב אותי, כל כך אהב אותי, עד כדי כך לא רצה שאמות שנאלץ
להוציא מתוכו את השדים הכי פרועים כדי שאפחד ואברח ממנו. אבל
לא פחדתי. לא ברחתי. נשבעתי לאהוב אותו עד יום מותי.
ולכן על אף כל מאמציו להרחיק אותי הוא נאלץ שוב ושוב להחריף את
זעמו ומצא עצמו חסר אונים מול הנאמנות שלי.
אהבתי אותו מאוד, וקשה היה לראות אותו סובל ככה. נורא רציתי
שיצליח לחנוק אותי כבר ויגיע אל סיפוקו, אבל ידעתי שאם יצליח
לחנוק אותי יחיה חיי סבל עד סוף ימיו, וכנראה שהוא גם ישב בכלא
על זה, ואני הבטחתי לו שלא אהרוס את חייו. אז בסוף החלטתי
להעמיד פני מתה. גייסתי את כל כישורי המשחק שלי משנים של זיוף
אורגזמות, ועשיתי את כל הקטע, נאנחתי, גילגלתי עיניים, זעקתי,
חירחרתי, אפילו הוצאתי קצף מהפה. ההצגה היתה כל כך משכנעת
שהתחלתי להרגיש שאני באמת מתה. ובאמת, מתתי.
הוא רץ מהר, קראו לו לעלות לבמה.