שלושה חודשים אחרי שעומר נרצח בפיגוע חבלני, החלטנו לנסוע
לצימרים בחיפה. נעם נהגה ואני ישבתי לידה עושה כאילו אני ישן.
לא שהיא קנתה את זה, אבל זה היה עדיף מסתם לשבת בשקט. אפילו
השירים ברדיו לא הצליחו לערפל את הניתוק שלנו זה מזו. לא רציתי
לדבר, גם לא היה לי משהו להגיד יותר מידי, אבל אפילו שיחה
משמימה על מזג האוויר יכלה להוציא אותי מדעתי. ניסיתי להשאיר
את העיניים שלי עצומות במהלך הנסיעה, אבל מידי פעם פקחתי בחשאי
עין אחת לבחון את השטח. יכולתי לראות את אי השקט שבוער בה
ובטוח שעוד שנייה עשן יתאדה לה מהגוף.

אני סיימתי קורס מ״כים חודשיים לפני והתחלתי לפקד על כיתה
בגבול לבנון. באותו זמן הייתה התחממות בגזרה הצפונית ועקב
היותי מ״כ צעיר מצאתי את עצמי חודשיים שוכב בשיח, משגיח
שחיזבאללה לא יחליטו להשתלט על נהריה. עמוק בלב מקווה שאיזה
טיל קורנט יפול עליי. גם עכשיו לא הייתה מזיקה לי איזו קטיושה
חמודה. נעם הייתה עמוק בקורס קצינים, כך שגם היציאות שלה לא
היו משהו. ובעצם מאז שעומר נרצח לא נפגשנו. ומכל המקומות בעולם
החלטנו שאנחנו צריכים לנסוע לצימרים בחיפה. פאקינג חיפה, לא
יכולנו למצוא מקום קצת יותר פסטורלי. מצד שני לא באמת היה אכפת
לי גם אם היינו עכשיו בדרכינו לקופנגן.
לאחר זמן מה שהרגיש כמו נצח, הרכב עצר.
״הגענו״ היא לחשה, יודע שהיא יודעת שאני לא באמת ישן, אבל
שיחקה את המשחק בכל זאת.
הצימר היה ממוקם באמצע הכרמל והיינו צריכים לעלות עלייה דיי
רצינית בשביל להגיע אליו. וזה פתאום שלח אותי למסעות שהיינו
עושים בטירונות, אפס מוטיבציה ללכת אבל בכל זאת מתקדמים מכוח
האינרציה. כשהגענו ליעד השמש כבר שקעה ואנחנו נכנסנו בחוסר חשק
למשכן המיועד. לא שהיו לי ציפיות מי יודע מה לחופשה הזאת, אבל
אפילו המעט שדמיינתי לא השתווה לאומללות שהגענו אליה. צימרים
בחיפה, מה חשבנו. נכנסו מזיעים לדירה ואני רק התפללתי שנזרוק
את הדברים ונלך לישון. אבל בכל זאת הייתי צריך גם לשחק את
המשחק. ״אז מה בא לך לעשות,״ שאלתי בחוסר חשק, מתפלל שהערב
יגמר ברגע זה.
״איילת המליצה לי על איזה בר שיש פה באזור״. ס׳עמק, ציפיות זה
לחלשים.
התחלנו לצעוד למטה במורד הכרמל, והשקט שבינינו המשיך להתקיים
כמו עוד גוף שמתהלך לידנו. הגענו לבר ובאופן מפתיע הוא היה
הומה יותר משציפיתי. מסתבר שגם חיפאים מודעים להמצאת האלכוהול.
התיישבנו בשולחן פינתי ואני ישר חטפתי את התפריט והתחלתי לבהות
בו. לא באמת קראתי אותו, סתם הייתי צריך משהו להתעסק בו שלא
ייצר שיח. נעם פנתה אליי עם חיוך קטן. ״איילת אמרה לי שיש פה
אחלה...״ איך כולם כל כך שמחים. זה הזוי. צוחקים, וצוהלים. אני
ברגעים כאלה ממש יכול לראות איך באנו מהקוף. הכל כל כך
אגרסיבי. ״... רוצה?״ היא הביטה בי במבט תמים.
״כן נשמע אחלה״.
״מה אבל, פיצה או פסטה?״
״לא אכפת לי, מה שאת תבחרי.״
״טוב נו גיא זה לא יכול להמשיך ככה, לפחות משהו אח-״
״פיצה.״
לרגע יכולתי לראות חיוך של ניצחון מבצבץ מבעד שפתיה. מלצר
מיוזע ומאושר יתר על המידה עשה את פעמיו לכיווננו. ״וואלקם,
חברים. מה תרצו להזמין?״ אני לא תופס את עצמי כאדם אלים אבל
משהו בזחיחות ובשמחה שלו גרמו לרצות להעיף לו בוקס לפרצוף.
״אנחנו נשמח לפיצה עם ארטישוק ירושלמי, ואני אשמח גם ליין
אדום״. נעם אמרה בהחלטיות.
״בחירה מעולה, זה גם הפייבוריט שלי. מה איתך?״ לא רציתי ליצור
עם היצור הזה קשר עין אבל לא הייתה לי ברירה. זין על קודים
חברתיים.
״עשר ערק,״ אמרתי בקרירות.
״היידה אני רואה מישהו בא לחגוג!״
חייכתי את החיוך הכי קטן שהפה שלי היה מסוגל להכיל. כשהמלצר
הלך, נעם הסתכלה אליה בפרצוף רציני.
״אתה לא חושב שאתה קצת מגזים?״
״באנו לחגוג, לא?״

כשהאלכוהול הגיע משהו קצת השתחרר. פתאום לרגע הצלחנו קצת
לתקשר. לא עכשיו חגיגות יום העצמאות. אבל משהו קצת התרכך.
אפילו הפיצה הייתה סבבה. שתן כבד התחיל לסמן את אותותיו, ואני
קמתי אל עבר השירותים. פתאום כל השמחה הזאת פחות הפריעה לי.
עדיין כולם נראים כמו חבורה של בבונים, אבל זה איכשהו עבר על
ידי. כל התאים היו תפוסים אז הלכתי לכיוון המשתנה. התחלתי
להשתין ולעכל את הערב. הוא לא היה כזה נוראי כמו שדמיינתי
שיהיה. מישהו התקרב לכיוון המשתנות והתחיל להשתין במשתנה לידי.
החלפנו מבטים. ופתאום יכולתי להישבע שמי שמשתין לידי זה עומר!
לא האמנתי! עומר! פאק! הגוף שלי היה משותק. לא יכולתי לזוז.
אני לא מאמין. הוא חי! הזרם שלי הפסיק אבל אני המשכתי לעמוד
קפוא מול המשתנה. עד שעומר הסתובב אליי פעם נוספת והפרצוף שלו
השתנה בחזרה לבחור המכוער שנעמד לידי במשתנה. עכשיו עם פרצוף
קצת מבוהל עקב הבהייה הבלתי פוסקת שלי בו. התאפסתי על עצמי.
ונעמדתי מול המראה, שוטף ידיים. מביט במראה ומשפריץ על עצמי
מים. נותן לעצמי כמה צ׳אפחות של איפוס. פתחתי את הדלת של
השירותים כשלפתע חשכו עיני, לא האמנתי שמה שאני רואה זה אמיתי
- כל מי שנמצא בבר, לבוש במדים ומחזיק נשק. העפתי לעצמי כמה
סטירות, אבל זה לא עבד. כאילו עברתי למימד אחר. המלצר המאושר,
לובש חצי ב׳ ולוקח הזמנה, שנגב כרוך סביב גופו. הברמן המיואש,
שעד לא מזמן ניגב כוסות, נמצא כעת עם מדי ב׳ בלויים ממלא
מימיות. כל הקופים שראיתי מקודם צוהלים להם. כעת יושבים על הבר
עם גופיה ומכנס ב׳, שלכל אחד על ידו מונח אם- 16, משחקים שש-בש
ומקללים את היריב שמולם. ונעם. ישובה ומחויכת מביטה אליי
בנעימות. אך גם לגופה יש מדי א׳ ודרגות קצונה מונחות על כתפה.
הסטתי את מבטי ממנה והתחלתי ללכת לכיוון היציאה. נעם הסתכלה
עליי מבולבלת לא מבינה לאיפה אני הולך. ואני רק רציתי לרוץ.
לברוח הכי רחוק שאוכל. פתחתי את הדלת של הבר והתחלתי לרוץ.
עולה בעליות התלולות של הכרמל עם אפס מושג לאיפה אני רץ. מרחוק
אני שומע את נעם צועקת לי.
״גיא, מה יש לך!? השתגעת?? תעצור!!״ אני מתעלם בחוזקה וממשיך
לרוץ כאילו אין מחר. ״ תעצור גיא!! מה קרה לך??״
בסוף העלייה עם נוף שמשקיף לכל חיפה היה גן שעשועים קטן.
בכוחותיי האחרונים הגעתי לארגז חול והתרסקתי על החול הקר.
ופתאום זה יצא ממני. התחלתי לבכות. אבל לא בכי חמוד של ילד שלא
קנו לו במבה. זה יצא ממני כמו נהר שלא נגמר. לאחר זמן מה נעם
הגיעה מתנשפת ומזיעה. מצאה אותי קבור בחול. בוכה את נשמתי
החוצה. במקום להטיף לי ולצעוק היא התיישבה לידי. הניחה את ראשי
על ברכיה ונתנה לי למרר בבכי. עדיין לבושה הייתה במדים. אבל
אני הנחתי לזה והתמסרתי לבכי כמו שלא התמסרתי לשום דבר בעולם.
אני לא יודע להגיד כמה זמן עבר,  נעם סיפרה אחרי זה שזה לקח
כמה שעות.
אבל בדיעבד, בתכלס מה חשבנו לעצמנו? צימרים בחיפה, בחייאת.