אמצע חודש דצמבר
קמתי הבוקר בתחושת ריקנות, שבור מבפנים, הנחמה של היום הייתה
שגיליתי שאין לי משמרת. התחושה של השחיקה של שגרה הייתה עוד
מקל למדורה. קמתי מהמיטה באמת רק אחרי חצי שעה שבזבזתי על
בהייה בקירות החדר ובטלפון, רק אחרי הטקס הקדוש הזה, אני מצליח
לצבור את הכוח הנפשי לקום מהמיטה. הסטתי את הוילונות - בחוץ
גשום, ואפור, אני מכיר לא מעט אנשים שיטענו שחורף היא תקופה
מדכאת אבל בעיני היא הרבה יותר מנחמת מכל עונה. החלטתי לאור
מזג האוויר והיום החופשי שלי מהעבודה, להעביר את היום בבית,
מנוחה מהשגרה והקצב המהיר של היום הרגיל. הלכתי למטבח להכין
קפה, הנחתי את הטלפון על השיש משמאל לספל, מזגתי את החלב לספל
וכשניגשתי להרים את הספל קיבלתי הודעה והסטתי את המבט שלי כל
כך מהר. כאילו לא קיבלתי הודעה בחיי תוך כדי תמרון היד לספל -
הספל החליק לי מהיד. אני מסתכל למטה לעבר המראה של הספל השבור,
קפה שפוך, פשוט בהיתי ברצפה בלי כעס או תסכול, רק מאוכזב
ובחוסר מעש. נתתי לספל להישאר ככה שבור, לא היתה לי סבלנות
להתכופף לנקות אותו. הכנתי לעצמי טוסט, מזגתי כוס מים וישבתי
לאכול. בזמן שישבתי לאכול, הייתי שקוע במחשבות על מה שקרה
אתמול. נפגשתי עם חבר בבית קפה, והרגיש לי שהוא בא מוכן עם
הנאום הקבוע של "אתה צריך להתקדם, עבר שלושה חודשים", אם אני
מסתכל על המשפט הזה על הנייר, שלושה חודשים הם באמת הרבה לכמעט
הכל בחיים, רוב הדברים שקורים לנו הם הבל הבלים, אבל מה שקרה
יצר תחושת מוות בתוכי, מעין מחשבה של להיות סקפטי על סיטואציות
מסוימות. מהר ניסיתי לצאת מהבור שנכנסתי אליו במחשבות, ולגשת
לנקות את המיצג המופשט שהשארתי על הרצפה במטבח. את רוב היום
העברתי בלהתנתק, להירגע קצת מהכל ולצבור כוחות. כבר החשיך מזמן
בחוץ, החלטתי לישון מוקדם יותר היום, מחר אני מעביר את רוב
היום בעבודה. נכנסתי למיטה לאותו טקס טלפון שמתרחש בבוקר, רק
בגרסת הערב, גלילה של 30 דקות של תוכן ריקני ואז רק אחרי 30
הדקות מגיע האישור שלא עשית כלום וסתם בזבזת זמן שיכלת לישון
בו או לעשות משהו הגיוני עם הזמן שלך. הבאתי את המטען מהסלון
והייתי צריך להחזיר אותו לשקע שליד השידה של המיטה, בפעם
הראשונה שניסיתי להכניס אותו אפילו לא השקעתי מאמץ או הסתכלתי
לאיפה אני מכניס את המטען והחטאתי, בפעם השנייה הסתכלתי לאיפה
אני מכניס את המטען והפעלתי מה שאפשר לומר את היכולת המינימלית
המספיקה לבן אדם ממוצע להכניס מטען לשקע - ונכשלתי. בפעם
השלישית הרגשתי שהכבוד, הגאווה והיכולת שלי לתפקד במשימות
פשוטות בסכנה - השקעתי את מקסימום היכולת שלי לביצוע המשימה,
והצלחתי, ובאותו רגע זלזלתי בעצמי וביכולות שלי, התחושה שעברה
לי בגוף בדומה להפלת הספל ובדומה לתחושה שעוברת לך בגוף כשנופל
לך הטלפון על הפנים כשאתה שוכב במיטה ובלי סיבה פשוט נוחת לך
על הפנים ואתה לא יכול לכעוס אפילו כי רק אתה אשם בזה.

עברו יומיים מפיאסקו הספל. הבוקר קמתי עם מוטיבציה, חשק לנצל
את היום להספיק דברים. אחרי שאכלתי, פתחתי את הבוקר עם הליכה
המזג אוויר עדיין דומה, אפור, קר. הלכתי מסביב לשכונה והגעתי
לסופר של המושב, קניתי כמה דברים שנגמרו לי בבית, וחזרתי
לכיוון הבית. עצרתי מתחת לבית, פתחתי את תיבת הדואר, וחשבתי על
חוסר ההתקדמות של החברה האנושית בעולם תיבות הדואר, חלקן הגדול
של התיבות איתנו עשרות שנים, האדם הצליח לפתח מטוסים שיש עליהם
וויפי, מסכי קולנוע אישים,  לפתח את האנטיביוטיקה, כל דבר
בעולם עבר שיפור למשהו יעיל, חכם ועתידני יותר אך הזמן בתיבות
הדואר עצר מלכת, זאת אומרת שטובי המוחות ראו איך אפשר לשפר
מטוס שיהיה עליו מקלחות, ברים - אבל התיבה נשארה ככה, זה הכי
טוב שנקבל את זה. עליתי הביתה, להתקלח ולהתארגן - לצאת לחידוש
רהיטים (ביניהם ספלים), אפילו חשבתי על לקנות שולחן חדש לסלון.
יצאתי מהבית, נעלתי את הדלת ונזכרתי שאני צריך לקחת מידות
לשולחן. פתחתי את הבית שוב, חיפשתי את המטר. אחרי דקה שתיים,
החלטתי להרהר לעצמי איך אפשר לאבד חפץ שהוא ברמה העקרונית
שלושה מטרים. כמובן שמצאתי אותו במקום הכי גלוי שיש, רק מחכה
לשימושי השנתי שלו. מדדתי את הקוטר שלו, 70 סנטימטר, צריך
לזכור את זה, יש לי נטייה לא לכתוב את דברים מהסוג האלה או
דברים חשובים בכללי, מתוך התפיסה שאני צריך להוכיח את יכולות
הזיכרון שלי לתעשיית העפרונות והניירות, שמעבירים את כולנו
שטיפת מוח - אז הקלדתי בפתקים בטלפון. החלטתי שאם כבר נכנסתי
שוב לבית, אצא למרפסת, לעשן. התיישבתי על הכיסא, המאפרה נמצאת
על הידיות של הכיסא - אני צריך לשמוח ולהודות כל יום שהיא לא
נופלת. הסתכלתי על הנוף, אם אפשר לקרוא לו ככה, הכל מוקף בעצי
אלון, שחוסמים ראות של דברים אחרים, אבל העדפתי את זה מנוף
עירוני כלשהוא, זה נותן תחושת פרטיות ושלווה שאי אפשר להשוות
אותה. קינאתי בעצים האלה כל כך, בשלושה חודשים האחרונים המעבר
בנראות העץ, נדמה כאילו שכח מהעונות האחרות, וידע לחוות כל
תקופה בהווה ולא להיתקע בעבר, הוא עושה משהו בשלושה חודשים שלא
אעשה בעוד שלושה חודשים.
קמתי הבוקר, אחרי שביליתי את רוב האתמול באיקאה, בשמחה שהגיע
סוף השבוע ובהשראת עצי האלון החלטתי להתקדם ולשנות אווירה
מהדיכאון, ולצאת עם חברים. בזמן שישבתי לאכול  קיבלתי הודעה על
סידור לשבוע הקרוב לעבודה. לערך 8 דקות עברו, וכבר קיבלתי
הודעה מחבר לעבודה, אם אני יכול להתחלף איתו במשמרות מסויימות,
הוא כתב לי שהוא שכח לומר למנהלת שיש לו משהו מאוד חשוב באותו
יום, אם הבנתי נכון אירוע במשפחה. עכשיו לא שלא רציתי לעזור,
ההפך, אבל פשוט ממש אהבתי את הסידור שקיבלתי. התקשרתי לחבר
שיעזור לי לנסח הודעה לענות לא, בנימוס, שממש לא. זה היה בין
הרגעים הבולטים בחיים שלי, שהתאכזבתי ממוסכמות חברתיות, למה
אני צריך לכתוב לו בצורה שתספק אותו או לתת לו נימוק למה שלא
אעשה את זה, אני לא חייב לו כלום וחוץ מזה אני עושה לו 2
טובות, אחד לענות לו בכלל להודעה, והשנייה אולי להסכים. מאוד
התפתיתי להגיב ב"לא" אבל הייתי חזק מזה והלכתי עם המוסכמות
החברתיות.
את רוב היום חיפשתי באיך להעביר זמן עד השעה שאני יוצא בערב.
סוף כל סוף הגיע הזמן להתחיל להתארגן לערב, פעם ראשונה מזה
הרבה זמן שהתרגשתי לצאת, להתלבש יפה, להתגלח. התחושה אחרי
הגילוח, כאילו פתחת דף חדש, נקי. אתה משדר סדר וניקיון וזה כמו
האישור שאתה צריך כדי להוכיח שאתה מוכן לכל פעולה שאתה מתכנן
לעשות, הגילוח הוא הדמיה למשהו עמוק יותר נפשי עמוק יותר
מהתפיסה הפשוטה. בכל מקרה נכנסתי לווצאפ, לקבוצה של החברים
להתעדכן מה נסגר בערב בסוף.  שזאת באופן מפתיע הפעולה הכי קשה,
אתה נכנס לקבוצה, ושם מספר אנשים שמטרתם ורצונם להיפגש, וכולם
מסכימים שהם רוצים לצאת אבל לא מסכימים על כלום, וקובעים תמיד
באותו מקום שנמאס לצאת אליו. החלטתי הפעם לראות מעבר לזה ולתת
לתכנית להרוס לי את הערב, ולבוא בראש יותר חופשי. ירדתי לרכב,
והתחלתי לנהוג לכיוון החבר הראשון שאני אוסף, התקשרתי אליו 2
דקות לפני שהגעתי אליו כדי שיחכה לי מחוץ לבית איך שאגיע אליו.
הוא נכנס לרכב, והתחלתי לנהוג לכיוון החבר השני, בזמן הזה
התעדכנתי איתו על התקופה האחרונה ומה איתו, עד שהגיע רגע
שהייתי מוכן לזרוק אותו מהרכב אחרי 3 דקות שהוא נכנס. אני כבר
לא זוכר על מה דיברנו, כל מה שאני זוכר, זה שהגבתי לאיזה שאלה
שהוא שאל אותי, והוא תוך כדי הסתכל בטלפון ואמר לי לחזור שוב
פעם על מה שאמרתי - אמרתי שוב פעם. ואז הוא אמר לי שוב פעם
לחזור על מה שאמרתי, שם כמעט איבדתי את זה.
זה לא הפריע ליציאה להיות כיפית כמו שציפיתי לה. חזרתי הביתה
באמצע הלילה, עברתי בסלון בשביל לצאת למרפסת. נתקעתי בשולחן
החדש, שכחתי שהוא שם, החלפתי עם השולחן פרטים וחזרתי לדרכי.
הייתי במרפסת ושמעתי דפיקות בדלת, חשבתי מי זה כבר יכול להיות
בשעה כזו, באמצע הלילה. ניגשתי לפתוח את הדלת. זאת הייתה אישה,
בגילי שלי בערך, שיער בלונדיני, גבוהה, כל תכונה שרק יכולה
לרגש גבר, הלב שהתחיל שלי התחיל לדפוק מהתרגשות. לעומת זאת
המוח שלי לא יודע מי זאת, אני מנסה לדבר ואני מרגיש כאילו
השפתיים שלי מתפוררות כמו חול על הרצפה, היא אומרת לי "בוא
אליי", ומקרבת את היד לגעת בי - התעוררתי בבהלה. בדיעבד כשקמתי
הבנתי שזאת היא, שלושה חודשים שלא נפגשנו או שמעתי ממנה, וזה
החלק שיותר הפריע לי, זה מצחיק כמה אפס אני יכול לצאת שזה
מפריע לי, היא האחת שפגעה בי, ואני עדיין בלי למצמץ הייתי חוזר
אליה. האימפולסיביות שלי באותו הרגע היא מה שגרמה לי לעשות את
הדבר הנכון, לא המוח שלי. הרגשתי אחרי שנפרדתי ממנה אשם בכאב
שלי, היא בגדה בי עם חבר שלי, ועדיין הרגשתי אשם כי אני האחד
שהכיר ביניהם.
החלום הזה הגיע בטיימינג שהייתי בתקופה טובה יותר,  מעודד,
אפילו חשבתי על להתחיל עם מישהי אתמול, שזה צעד גדול בשבילי.
בשלושה החודשים האחרונים לא חשבתי על זה אפילו, הייתי שקוע
בתוך עצמי, הרגשתי שהעולם עצר למרות שהוא ממש לא. אחת מהמחשבות
שעברו לי בראש הרבה בתקופה האחרונה לגבי הפרידה ומה שקרה, היא
האם באמת יש מפסיד ומנצח כשזה מגיע לבגידה, מצד אחד הרגשתי
שהיא "מנצחת", כי לא יכולתי לדעת באמת אם היא מרגישה אליי מה
שהרגשתי אליה, ובכלל אם היא חשבה על זה כשהיא עשתה את זה,
ובנוסף לזה אם אתה בוגד במישהו כנראה שזה בגלל אהבה לאותו בן
אדם, מצד שני אני הייתי ה"מנצח", כי אולי זה סימן לאופי של הבן
אדם, ואולי זה אירוע שהייתי צריך לעבור. יותר חשבתי על החלק
השני של המשפט. בחיים לא האשמתי אותה במה שקרה, היה לי קשה
להאמין, תמיד הסתכלתי עליה בתור הדבר הכי טוב שיכלתי להשיג,
ומה הפאקינג סיכויים שאנחנו ביחד עכשיו.
ניסיתי להמשיך עם היום שלי, קמתי בגלל החלום (או סיוט) ממש
מוקדם, ישנתי אולי 4 שעות בלילה. ויתרתי על לחזור לישון, קמתי
להתקלח, פשוט עמדתי במקלחת וחלמתי בהקיץ, ואחרי שהייתי רטוב
מספיק קמתי לתחייה ויצאתי מהמקלחת. קיבלתי תזכורת שיש לי בארבע
משמרת, שזאת הייתה נחמה של היום, קצת לאוורר את המוח, לחשוב על
משהו אחר. שקעתי בטלוויזיה, עד שנרדמתי בישיבה. קמתי לנוכח
השעון המעורר, שמזכיר לי להתארגן לעבודה. קמתי במהירות שיא,
התלבשתי מהר, לקחתי את הדבר הראשון שראיתי בהישג יד לאכול,
ויצאתי. החניתי את הרכב בחניון מאחורי המסעדה לעובדים. ברכב
מצאתי ספר ששכחתי ממנו לגמרי והחלטתי להביא אותו איתי שיהיה לי
להפסקה. הסתכלתי על השעון - שלוש חמישים ושבע. נשמתי לרווחה,
הגעתי בזמן טוב.
נכנסתי פנימה, וחוויתי את "תביך את הקורא" - אחת מהסיטואציות
היותר מציקותמתסכלות שרובנו נועדנו לחוות, לפחות פעם אחת
בחיים. "תביך את הקורא" זו אינטראקציה חברתית, בה אתה נמצא
בארוחה משפחתית, מפגש עם חברים, עבודה, ובה תופיע עם ספר בי ,
ותמיד איכשהו האינטראקציה הראשונית שלך תהיה עם אדם שלא קורא
ספרים או מאוד מתלהב מהעובדה שזה קיים, ומרגיש את הצורך להקדיש
2-3 דקות לעובדה שיש לך ספר ביד ומבחינתו זה הדבר הכי מיוחד
בעולם (900 מיליון ספרים נמכרים בשנה), ותמיד אבל תמיד הם
מתחילים בלהקריא את השם של הכותב בצורה הכי שגויה שאפשר, בטון
מציק וכביכול משפיל, שמאלץ אותך לתת חיוך מבויש ולהתעלם מהם.
אחרי שזה קרה הרגשתי שזה הקרבות שאני צריך לעשות בחיים, בגלל
שאני עושה את אחד הפעולות הכי בנאליות שאפשר לעשות, זה בחיים
לא יקרה על נהיגה, אכילה או צפייה בטלוויזיה.
נכנסתי למשמרת, חיפשתי ישר מי איתי היום במשמרת מהמלצרים.
ראיתי את רונן, הוא אחד מהאנשים שאני יותר מעריך, אבל בחיים לא
אהיה חבר שלו, זה נטו קשר לעבודה. התקרבתי להגיד לו שלום,
דיברנו לאיזה דקה, והוא סיים את דבריו ב-"תזכיר לי לומר לך
משהו אחר כך". אף פעם לא הצלחתי להבין את זה , למה המטלה שלו
להגיד לי משהו הופכת להיות המטלה שלי , מה הסיכוי שמה שיהיה לו
לומר לי, בן אדם שהקשר שלי איתו הוא לגביי התפריט של היום,
ישפיע על החיים שלי כל כך שאני צריך לשים את זה ברשימת המטלות
שלי להיום, מן הסתם שזאת לא התשובה המקובלת , לכן השבתי ב-
אוקיי, סגור. שעתיים ראשונות למשמרת עברו חלק , לא יותר מדי,
רגוע, אבל מספיק עבודה כדי שיהיה תחושה שהזמן טס. רונן ניגש
אליי , הוא אומר לי " תיגש לקחת הזמנה מהשולחן בסוף", ניגשתי
לשולחן שם, וראיתי יושבת לבד, אישה , בגילי לערך, שיער שחור,
נמוכה , כל תכונה שרק יכולה לרגש גבר, היא ישבה עם גב זקוף ,
אפשר להרגיש את העדינות שלה, מימינה בשולחן הונח ספר, ולא סתם
, הספר האהוב עליי. התרגשתי לעמוד לידה, שאלתי אותה מה היא
תרצה להזמין, היא ענתה שהיא הזמינה שתי מנות עיקריות מהמארחת,
והיא רק מחכה שהיא תוציא לה את הטייק אווי, הלב שלי התנפץ.
חשבתי כל המשמרת למה היא צריכה שתי עיקריות, בטח אחד לחבר שלה.
העציבה אותי רק המחשבה שזאת אופציה. למען האמת כל הסיטואציה
קצת ברחה לי מהראש , הייתי שקוע בעבודה, העומס בא לי בזמן הכי
טוב שיכלתי לבקש. הגעתי הביתה , רק רוצה לישון, ניסיתי לא
לחשוב על זה יותר מדי או לפתח יותר מדי ציפיות , ממפגש של כמה
שניות, אבל בפנים באמת התרגשתי , התחלתי לחשוב על היום שהיא
תבוא למסעדה שוב , ואני "במקרה" , אגיש לה את האוכל, זה נתן לי
מוטיבציה לעבוד , יותר משמרות , רק בשביל האופציה שהיא תגיע
במשמרת שלי.
זה יותר מחודש וחצי מהמפגש שלי איתה, בחיים שלי לא עבדתי כל כך
קשה כמו בתקופה האחרונה, מחכה ליום שהיא תגיע, אבל אולי זה
מהמפגשים שאי אפשר לכפות, ומתי שהכי לא מצפים להם הם מגיעים.
זוכרים את רונן , החבר שלי מהעבודה?, למרות מה שאמרתי עליו שלא
אהיה בינינו חיבור מעבר לעבודה, החלטתי שזה נושא עבודה,
ושיתפתי באותו מקרה, וביקשתי ממנו במידה ורואה אותה שיגיד לי,
שינסה להוציא שם או כל פיסת מידע. אחרי ששיתפתי אותו , הוא
סיפר לי שמישהו בתיאור דומה , הגיעה לפני המשמרת שלי והזמינה
טייק אווי , 2 עיקריות. התחלתי לחשוב לעצמי אם זה יכול להיות
?, זה הגיוני?, קצת נדדתי במחשבות, הנהנתי עם הראש אליו ,
וחזרתי לעבוד. הגעתי הביתה, אותו הרגשה מאותו מפגש לפני חודש
וחצי היה לי, זה הרגיש לי קרוב, יצאתי למרפסת הסתכלתי על אותם
עצי אלון עירומים מעלים, עוד חודש הם יהיו ירוקים ויפים, יבשרו
על עונה חדשה, דף חדש.
עוד שבוע עבר, הורדתי הילוך במשמרות , החלטתי שאי אפשר לכפות
משהו כזה. קיבלתי הודעה בלילה, לגביי הארנק שלי ששכחתי במסעדה,
נסעתי על הבוקר איך שראיתי את ההודעה, נכנסתי למסעדה , לקחתי
את הארנק, ויצאתי, הלכתי מסביב למסעדה לחניון, פגשתי את רונן,
הוא אמר לי שהוא החנה כאן בגלל שהוא בסידורים באזור כאן, וסיפר
לי שהוא די בטוח שהיא וחברה שלה, יושבות בבית קפה ממול המסעדה,
הלב שלי התחיל לדפוק , החלטתי בראש שהיום אני עושה את זה,
המפגש עם רונן היה סימן, הבאתי לו חצי חיבוק מגושם , אמרתי לו
תודה, והלכתי לצד של הבית קפה. קלטתי אותה ואת חברה שלה יושבות
בפינה , הלכתי אולי 100 פעם הלוך חזור, מנסה להחליט אם כן או
לא, האם אני בטוח שאני רוצה לעשות את זה ליד חברה שלה בכלל, מה
אם היא תגיד לא?, זאת אופציה שלא חשבתי עליה בכלל. בכמות פעמים
שהלכתי הלוך חזור, הייתה נראית חשודה והרגשתי שאני צריך לפחות
, להסוות את זה , התחלתי לעשות כאילו אני בשיחה בטלפון, היה
שלב שהייתי בדו שיח עם עצמי , כדי שלא יחשבו שאני סתם מוזר
שהולך עם טלפון באוזן. בסוף, ניגשתי לשולחן שלהן, אמרתי את כל
מה שתכננתי בראש , שאני חושב עליה עוד מהמפגש אז במסעדה לפני
כמעט חודשיים, ושאני אשמח לצאת איתה. השבריר שניה של אחרי שאתה
אומר ,  נאום שתכננת זמן מסוים לומר , בין אם זה לבן אדם שרבת
איתו, מישהו שאתה מציע לו לצאת איתו, להביע דעה על נושא מסוים,
יש מעין הפסקה קטנה של אותו שבריר שניה , שאתה מריץ הכל בראש,
אם מה שאמרת בכלל הגיוני או נכון, והתקווה שזה ילך לטובתך. אבל
אני כמו שהבנתם לא פקפקתי בעצמי לשנייה, הייתי מלא ביטחון
עצמי, לא חשבתי על זה לא לרגע אפילו, ידעתי שזה ילך לטובתי ,
זה לפחות מה שאמרתי לעצמי בראש, אחרי שהיא הסכימה לצאת איתי,
לא הייתה לי תחושה כזאת טובה הרבה זמן. עכשיו, אנחנו יוצאים
כבר כמעט חודש, זה הרגיש לי לא אמיתי, והכל הודות למלצר ,
שהמידע היחיד שאני יודע על החיים שלו זה השם שלו. אני חושב שכל
יום מאז שהתחלנו לצאת אמרתי לו תודה, ושאני חייב לו. סידרתי את
הבית היום , לקראת ההגעה שלו, תכננתי שנעשה ארוחת בוקר במרפסת,
התחיל להיות חם יותר בחוץ. היא הגיעה , כמו תמיד התרגשתי ,
אותה תחושה של ילד קטן מקבל את הצעצוע שהכי רצה עברה לי בגוף,
הכנו אוכל, ויצאנו החוצה, הסתכלנו על אותם עצי אלון, וכולם היו
ירוקים ויפים, פתחו דף חדש עם העונה חדשה.