לפני כמה ימים שאלה אותי מישהי, איפה אתה מכניס את אלוהים?

אז אני חושב על זה, עכשיו כשאני בבית, פנוי מהבלי העולם,
מרדיפתו אחרי ההבל, שוכב על הספה בסלון, קצת מקורר, קצת חלוש
כוח, קצת כואב,
כמה טוב האלוהים איתי.

גם חושב על עד כמה שנפלתי מהרוחניות שהיתה בי,
עד כמה עזבתי את אלוהים ועל ידי כך התרחקתי מעצמי,
מה זאת אומרת שעזבתי את אלוהים?
אני שואל ומשיב.

הפסקתי לחשוב עליו, התרכזתי רק במה שאין לי וחסר לי,
הפסקתי לחיות את האמונה במציאות שלו,
הפסקתי לזכור שהוא זה שברא כאן הכול,
הוא גם זה שמניע את מה שברא.

מסתבר שאני לא חייב להיות דתי כדי להאמין בדברים האלו,
אני רק צריך להאמין שיש כוח עליון שמניע את כל ה... פלא הזה
שמוצג לפני,
הכוח העליון הזה הוא אלוהים בשבילי,
זה שיש לו אין סוף כוח והוא יכול לעשות מה שבא לו.

יש מי שקורא לו כך ויש מי שקורא לו כך, מה זה חשוב כרגע?
כרגע חשוב שאשוב אליו, אחווה אותו, אחוש אותו, בדפנותיי,
בהווייתי,
אמליך אותו עלי כמו שתינוק ממליך את אמא עליו,
וכמו שעלה זקוק לגזע שיניק אותו מהאדמה, ככה אני יודע שאני
זקוק לו.

כבר ניסיתי בלעדיו, והתוצאות מדברות בעד עצמן,
חשבתי שאגיע רחוק והנה צנחתי עמוק,
פעם לפני כמה שנים נכנסה חפרפרת אלי הביתה בלילה,
רק בבוקר ראיתי אותה, נתקלת בקירות מחפשת דרך איך לחזור.

אז צעקתי בקולי קולות ברחובות, נשאתי דגלים ולפידים,
שידעו כולם, כי אני הרי ראיתי את האור, עכשיו כולם חייבים
לדעת,
הזקן שצמח לי האפיר, קמטים עלו על מצחי וגיליתי שמתחתם,
כמו אצל החפרפרת, העיניים שלי עיוורות, ואני לא רואה ממטר.

ואז הבנתי... הבנתי, וואלה, שנים זה לקח, בסוף הבנתי,
אוקיי, יש אלוהים, לא רואים אותו, לא שומעים אותו,
צריך לסתום את האוזניים, לסתום את העיניים,
ואז בקול דממה דקה - שם האלוהים שלי - למצוא אותו.

אז אני מסתובב ככה כבר כמה זמן בלי אוזנים, בלי עיניים,
בלי כוח ללכת, לשבת או לשכב, בלי אצבעות לכתוב,
בלי לשון לדבר, כמו מחסן מלא אבל בכלום ושום דבר.
נזכרתי במשהו שאמר דוד מלך ישראל, ששייך אלי כל כך.

תעיתי כשה אובד בקש עבדך כי מצוותיך לא שכחתי.

וזה עיקר המקום ששם אני מכניס את האלוהים לתוך החיים שלי,
כי אני יודע שאני לא יודע כלום, שאין לי כוח לעשות כלום,
שאין לי מושג לגבי כלום, אני לא יודע אם אחייה עוד דקה או עד
מחר,
כלום לא בידי, ואני לא חדש בדבר הזה, זה שנים שזה ככה.

רק שלפעמים אני שוכח, ואז אני כמו הגל ההוא,
שמסופר עליו שאמר לחברו: בוא אתה ואני,
נכבוש את העולם, ובשיא הכוח הוא יוצא שוצף וקוצף לכיוון החוף
וכשממש מתקרב אליו, מתרסק על האדמה ונמוג, ומתפוגג.

ואז אני מקבל פרופורציה שוב, מתמלא ענווה, מבין את המקום שלי,
מוותר על הכול, גם על מה שהיה יכול להיות, גם על מה שלא היה
יכול,
על הכול אני מוותר, מנסה לנשום את האוויר, שיכנס פנימה, וחוזר
ואומר כמו דוד:

תעיתי כשה אובד בקש עבדך כי מצותיך לא שכחתי.