רציתי לספר לך מה שקרה לי הבוקר,
נורא התגעגעתי אלייך וכמו שאני עושה תמיד כשזה תוקף אותי,
לקחתי את הקופסה שבה אני מחביא חתיכות קטנות ממך
שאספתי במשך החודשים האחרונים מאז שפגשתי בך,
אבל אז הקופסה החליקה לי מהידיים וכל החתיכות התפזרו,
חלקן על השטיח,
חלקן מתחת לספה ואולי גם מתחת לשידה,
את מה שראיתי אספתי.

את זו של הציפורנים שצבועות בכחול והצבע מתקלף,
את זו של הנעלי לכה כמו של ילדות קטנות רק של גדולות,
את זו של החיוך שגורם לי לפיק ברכיים,
גם את זו של המבט שלך כשאת מצמצמת עיניים
כשאת אומרת "אתה מבין למה שאני מתכוונת?",
עוד מאט אני אעביר שואב אבק ואולי אמצע עוד מאלו שאבדו לי.

בקיצור אחרי שהכול נפל ואספתי,
התמלאתי עוד יותר געגועים,
כי כבר עברו ימים מאז שראיתי אותך,
ימים של געגוע,
קומות של געגוע,
כמו מגדל געגועים.

אני לא ממש יודע איך להסביר געגוע,
זה לא מרגיש כמו צביטה או כאב,
אולי זה יותר כמו לחשוב שאת בבית כאן אתי,
ואת רק בחדר אחר,
אבל אז כשאני קורא לך ואת לא עונה,
להבין שאת לא כאן,
אף פעם לא היית,
אף פעם לא תהיי.