כשכבר יצאתי ופסעתי על השביל ללכת,
שמעתי את קולך מלטף את גבי והסתובבתי אלייך,
לא קבענו כלום, לא נפגש עוד? שאלת,
וראיתי אותך מצודדת נשענת על דלת,
דלת הפתוחה רק מעט,
שבתי אליך ואמרתי שאני לא יודע איך נתראה,
עתה שהימים עמוסים בלי פנאי למפגש,
את ענית שאת מבינה אבל יש עוד ערוצי תקשרת,
טלפון וזום ואולי רק מדי פעם,
לא אמרתי שאני רוצה לראות את כולך כשאת מדברת,
למלים יש משקל אבל גם הגוף מדבר,
רק אמרתי שאותך אני לא עוזב בחיים.

חיוך עלה על פניך היפים,
החיוך הזה שמשאיר אותי בפיק ברכיים,
אור פניך זרח, חיוכך אנצור בליבי,
אבל אז זה נקטע בקול אזעקה עולה ויורד,
ואת ברגע אחד השתנית, לחוצה הלכת מהר למקלט,
שכחת את הטלפון שלך אני יודע כי אחר כך,
ביקשת ממישהו שיבדוק מה קורה באזור מגוריך,
עכשיו אני יודע היכן את גרה, עוד מידע שאתו אין לי מה לעשות,
כי יש בך עולם שלם ליקרייך, לי אין כניסה ואני עומד מבחוץ,
אבל את תמיד תהיי בליבי ואותו לא תעזבי לעולם,
ילדותי? כן, זה נכון,
באהבה כמו בהתמכרות אין הגיון.

אותך אני לא עוזב בחיים.