צמח לי אחד על המצח,
אפילו אותי הוא הפתיע,
ממנו למדתי רבות,
מה זו הענווה שתגיע.

אתו התעסקתי ובלחץ,
רבים מכאובים למועך,
עד עת הוא נכנע והוציא,
את נפשו ולב לבו הדועך.

בתחילה רק הופיע ככתם,
בהמשך הרים ראש עד אל על,
בעודו מתרומם הוא השפיע,
מכאיב ונראה כמגדל.

בהתיז את תכנו התאפקתי,
מלזעוק את קולו של הלב,
עת ירק בלחץ האצבע,
נכנע כמוני עלוב וכואב.

אז קבלתי ממנו הלקח,
לא לעסק ביתרה של מידה,
לב כואב לא חצקון על המצח,
ללמד ממנו ענוה.

נאחזתי כך עם עט על מחברת,
שופך דיו על דף מציר אותיות,
שפוך הלב, השבור, הדואב,
שמקשה עלי כה לחיות.

אהבה נכזבה כפורונקל,
התפוצצה לי בפנים,
בעודי מרים ראש מעל מים,
נמחק עצב בלי להשאיר סימנים.

המרדף נוראי לא מגיע,
אל סופו הבזוי המחפיר,
זה הלב האדיוטי נגוע,
וזהו סיום קוואדרו שיר.