לנסיך נעוריי, תודה וסליחה

חיכיתי לו בחוץ יחפה כדי שהכלבה לא תתרגש מדי ותעיר את כולם,
בכל זאת כבר אחרי חצות ועדיף שההורים שלי לא ידעו מה אני עושה
בלילה שלפני הבגרות בספרות. הוא שאל בעדינות אם אני מסכימה
להכנס לאוטו ולבוא לטיול קצר. הסכמתי בחשדנות, הוא יצא מהסוברו
הלבנה ופתח לי את הדלת בחיוך זחוח של מי שבטוח בהשפעת צבע
העיניים שלו על צבע השמיים. חייכתי בחזרה, כופה על עצמי את
תפקיד הנסיכה.
נסענו כמה דקות בשתיקה.
בראש שלי ניהלתי איתו שיחה, או שאולי דיברנו בטלפתיה.
״אז מה שלומך?״
״חרא״
״איזה שטויות, בטח יפה לך מדים ואת החיילת הכי סקסית בצה״ל״
״וואלה תודה, אף פעם לא אמרו לי שאני סקסית״
״בטח מתחילים איתך כל הזמן״
״כן, איזה כיף לי״
הוא חייך כל הדרך וראיתי את הידיים שלו מחזיקות במוט ההילוכים
ובהגה, נאבקות לא לשלוח את עצמן אל הירך שלי. סמכתי עליו שהוא
לא יעשה כלום עד שלא יקבל אישור ממני, וחוץ מזה ידעתי שהוא לא
יסכן בחיים את הסוברו של אבא שלו.

החנינו את האוטו בחוף השני הכי מרוחק בעיר. היינו כמעט לבד
בחניה מלבד רכב מוכר, עם סטיקר של ״צירוף מקרים״, הלהקה של
המדריך שלי בתנועה, שהיתה אז הלהיט העירוני.
״צירוף מקרים״, חשבתי לעצמי לכמה שניות עד שראיתי מעגל של
פנסינים שחיכו לבואנו. חסרת כל יכולת להתנגד, שיחקתי את המשחק
והתיישבתי מולו בתוך המעגל, הוא הוציא מהכיס מכתב והתחיל
להקריא.
ניסיתי להקשיב אבל לא הצלחתי להתרכז. כל הזמן חשבתי, מי עזר
לו? מי ביים את הדבר הזה? העיניים שלו התחילו להתמלא, הקול שלו
נשבר.
חשבתי איך אני מספרת לשיר למה הפעם היה נכון לחזור אליו, איך
הוא השקיע והיה ג׳נטלמן ורקם לי מחווה רומנטית מהסרטים.
אבל האמת, שפשוט לא התרגשתי.
זה היה יותר מדי.
יותר מדי שובר לב
יותר מדי ארוך
יותר מדי אגרסיבי
ובעיקר,
מאוחר מדי.

הוא סיים את המכתב והרים אליי את המבט, תהיתי אם אני אמורה
למחוא עכשיו כפיים. ואז פתאום הוא קם ואמר שהוא צריך להשתין
ונעלם לכמה דקות.

״הם מהסוג שמרים את הדגל בטקסים בבית ספר או בתנועה,״ התחלתי
לזמזם בזמן שהוא נעדר, נשענתי אחורה על המרפקים, מרגישה
שמביטים בי. ״הם למדו בצופים איך לקשור את החבל, אך הרבה יותר
קל לקשור בחורה,״ שרתי קצת יותר בקול, מסתכלת על הירח המלא
וחושבת על שיר, ״זה הירח, את בסדר גמור״.
פתאום ריח של בנזין, הוא עדיין לא חזר ממסע ההשתנה שלו ואני
מתחילה לפחד באמת.
שיר טוענת שאני מכשפה, אולי הוא בא לצוד אותי?

אותיות עולות באש
א
נ
י

א
ו
ה
ב

א
ו
ת
ך

אוי איך שכאב לי לנפץ לו את הסוף הרומנטי שהוא תיכנן, איך שכאב
לי הלב מכל מה שלא נהיה, מכל מה שפעם חשבתי שהוא אהבה והיום
הוא רק חמלה לבחור הזה שאולי יבלה עכשיו שנתיים בנסיון להתגבר
על ה'לא' שקיבל ממני.
הרגשתי איך הלב שלו נשבר, הפעם באמת.
מאיך ששיר צדקה, מזה שהתבגרתי.

״נשרפתי מבפנים״, סיפרתי לשיר בפעם האחרונה שראיתי אותה, ״כל
אות שנדלקה נפל לי הלב עוד קצת״.
״אין לי כוח לזה יותר,״ שיר ענתה.
ונגמר יום חמישי.
ונגמרה שנת ההתגברות.