אני מרגיש שדיכאון כמו תולעת עולה בי
מלמטה ומתפס מקצות אצבעות הרגליים,
וכבר עבר את הלב ומשתלט עכשיו על המוח,
ואני אפילו לא מצליח לברוח מזה,
בזה שאני מנער את הראש.

ואם הייתי עכשיו לוקח סכין מנתחים,
ופוער בי פתח גדול הייתי מגלה,
שכולי כבר ממולא ממנו,
לא נשאר בי שום חלק,
שלא התעכל על ידו.

וההרגשה הזו שאני נמצא בתוך ביצת חול טובעני,
ההרגשה הזו שכבר כבשה לגמרי את הלב,
מסמאת לי את העיניים, כלי שקוע בחדלון הזה,
בכל פעם שאני מרים אצבע או עושה כל תנועה אחרת,
אני מוצא שאני רק שוקע עוד ועוד.

אפילו הפה כבר לא יכול להוציא שום מילה,
רק העיניים הלא רואות שלי מופנות לשמים,
בתיקווה, בציפייה ובאמונה,
שירחמו עלי מלמעלה ואיזה נס יתרחש,
יקלף ממני את כל הדביקי הזה,
כל האיכסה הזו, שאני שקוע בתוכם.

אז אפילו שכבר הפה לא יכול להוציא שום מילה,
העיניים הלא רואות שלי מפנות לשמים,
בתיקווה, בציפייה ובאמונה,
ירחמו עלי מלמעלה ואיזה נס יתרחש.
נס יתרחש.
איזה נס יתרחש.