קבלתי ממנו עוד מכתב, וכך הוא כתב:

בכל פעם שאני פורס את רגשותיי אליך בכתב
את מתעלמת מזה וכאלו אומרת שזה לא שייך לחיים שלך.
שאין לי שום שייכות אליך בשום מובן שהוא.

ואת ממסגרת את הרצון שלי להכיר אותך,
את התחושה הזו שיש לי שאני חייב ללטף את לחייך,
או לנשק את הניצוצות שמתפוצצים מתוך עיניך.

משתמשת במלים מעולם הרפואה, מלים שמתארות את החולי שלי,
אכן אני חולה אהבה, מתעלם מכל אותם גבולות שהצבת מסביבך,
כדי להישמר מאחד שכמוני שרוצה בך כל כך.

ואת הרי כל כך הרבה יותר חכמה ממני, וחוץ מלהקשיב לך ולהבין,
שאת רוצה שאפנים שאני חי בסרט משלי, לא מחובר למציאות שלך,
שאדע שלא אזכה להכיר אותך לעולם, להתקרב אליך, כי כך החלטת.
מגודרת בחומת התזה הבצורה, זו שמשאירה אותך במרחק בטחון.

אז אני מרים עיניים לשמים ומבקש מאלוהים שיעשה כרצונו, כרצונך
או כרצוני.
אז אני מרים עיניים לשמים ומבקש מאלוהים שיעשה כרצונו.

וזה לא משנה כמה שירים אכתוב לך, לא משנה אפילו אם תחשבי שהם
יפים,
ולא משנה כמה ציורים אצייר לך, לא משנה אפילו אם תחשבי שהם
יפים,
ולא משנה מה אעשה או אחשוב או ארגיש, לא משנה אפילו אם תחשבי
שזה יפה.

והרי זה כל מה שאני יכול להראות לך, חוץ מהדברים האלו אין בי
כלום,
אני כל כך פשוט, אפילו את אמרת שזה כל כך שכיח,
ואני באכזבה גדולה מבין שכל כך קל לשכוח את מי ששכיח.

ואת הרי כל כך הרבה יותר חכמה ממני, וחוץ מלהקשיב לך ולהבין,
שאת רוצה שאפנים שאני חי בסרט משלי, לא מחובר למציאות שלך,
שאדע שלא אזכה להכיר אותך לעולם, להתקרב אליך, כי כך החלטת.
מגודרת בחומת התזה הבצורה, זו שמשאירה אותך במרחק בטחון.

אז אני מרים עיניים לשמים ומבקש מאלוהים שיעשה כרצונו, כרצונך
או כרצוני.
אז אני מרים עיניים לשמים ומבקש מאלוהים שיעשה כרצונו.

אז גם את המכתב הזה קיפלתי וזרקתי לפח, מה הוא מבין בכלל...