בשדה הבר שאני, עליו רק קימשונים וטרשים,
גיבעולים שצמחו והשילו את ציבעם הירוק החי,
צבעו עצמם בצהוב אפור של יובש ומוות בדידות,
משדה זה חפרת וכרית מבלי משים אהבת לבי אלייך,
פקעות וסומק לחיי המצפים למגע ידך,
זו הענוגה הדרושה להן כאוויר לנשימה.

וכך בקעו לאחר גשם שוטף של דמעות,
כשאדמת בּוּר ליבי פיסקה את רגליה,
וולדות חדשות של כלניות אהבה,
יצאו אל אוויר העולם וצבעו את חיי,
באדמומיות שימחה ותקווה, בעודי
מפזז כפרפר ומניע כנפי יָמַי החולפים.

בארץ אוכלת יושביה,
נאכלה לצמיתות תקוותי.
ארץ חַיוּת פרא לבי.

ובחלוף הימים עת שקעה לה שמש תקווה,
בעת בה הוכחת אותי על רצוני בלנשום,
את אוויר ריאותיך, להכיר נישמתך,
הוטחתי ניכלם, חלוש ובלי כוח,
תחת קיקיון מוכה, שכמוני שדוף,
ללא רוח, מרים ידיו וניכנע.

ועכשיו בעת שאני מתבונן בעבר הימים,
באותם הימים בהם ניסיתי להכיר את,
מידרונות ופסגות הררי נישמתך היפה,
נוכחתי לדעת שאינני מכיר את מפת ארץ נפשך,
רק טיפה, מה שהתרת, ואבדתי
בניבכי מפת נפשי המצולקה.

בארץ אוכלת יושביה,
נאכלה לצמיתות תקוותי.
ארץ חַיוּת פרא לבי.

בארץ אוכלת יושביה,
נאכלה לצמיתות תקוותי.
ארץ חַיוּת פרא לבי.

ועכשיו בעת שאני מתבונן בעבר הימים,
באותם הימים בהם ניסיתי להכיר את.

בארץ אוכלת יושביה,
נאכלה לצמיתות תקוותי.
ארץ חַיוּת פרא לבי.