אז הוא עבר את כל המכשולים,
בדרך אל הלא נודע
ואני נשארתי גלמוד ובודד,
תוהה מה יהיה בהמשך הדרך,
כלומר הזמן
והוא צחק צחוק כזה מטורף,
כי שעשע אותו שאני חסר אונים
אבל לא באמת הייתי חסר אונים,
רק נבוך
והוא בא אליי כאילו סחבק כזה מפויס
ואמר לא נורא, הכול בסדר,
'קח חטיף במבה ותתעודד
ולא התחשק לי חטיף במבה,
אבל אכלתי בכל זאת,
באדישות לאט-לאט
ובאותו הזמן הוא נתן לי מן נאום כזה,
נאום כזה של אנשים שחושבים שהם עממיים וחכמים,
או לפחות רואים ממש-ממש נכון
אבל זה לא ככה, הוא חייך כאילו בחוסר אונים,
כי העולם לא מתנהל ככה, הוסיף
אז פתאום קיבל ג'ננה וצעק בהתלהבות -
אבל איזה מגניב אם העולם היה מתנהל ככה?
אה?
הבטתי עליו בהלם
לא ידעתי מה להגיד,
כי לא הבנתי את הנאום שלו
הוא ראה אותי ככה ופירש אחרת -
אתה צודק, אין מה לעשות, אתה צודק
ואז הוא פתאום נהיה עצוב
והלך ככה לאט-לאט לחדרי המגורים
חשבתי כשהוא לא כאן,
אני לא חייב להמשיך לאכול מהבמבה
וזרקתי את הבמבה לפח
וממרחק ראיתי אותו נכנס לשביל ונעלם.