אני חרד מאוד
שמא לא תפרחו השנה.
אני יודע היטב שאתן שם,
שומעות את הגשם, מקליד
תוים קרים של קושי, להחניק את התקוות.

בלילות אני חולם שאני מחופר תחת סלעים, יחד
אתכן. חושש
להבקיע לי דרך למרות שברור לי היטב
שהגיע הזמן, למעשה ידוע לי היטב, שהוא עבר מזמן.

זכורים לי היטב כל העלים.
אלה בלי שם והזקוקים לכותרת.
החורף הזה כמו כל חורף
נראה לי האחרון.

אני חרד מאוד
שמא נקרוס תחת שמיכת האדמה.
אנחנו מושכים אותה מעל ראשינו, חזרה,
רק לעוד כמה דקות, כך אנחנו
משכנעים את עצמנו. תוך הבנה

שזהו שקר גס,
ולעולם לא נפרח דרכה החוצה.
כי שמיכה עשויה מכל התקוות כולן
כבדה מדי עבור כולנו,
ומבט אל פקעות הפחד
מאשר שידענו מזמן:
זה איננו דשן,
זה דם.