אני לא עושה סטוצים. זה לא עושה לי טוב. בכלל כל מה שלא רציני
בחיים לא עושה לי טוב. כל השירות שלי בניתי לעצמי דמות מסוימת.
ערכית עם עמוד שדרה חזק. תמיד מסתכלים עליי, אני חייב להוות
דוגמא אישית וגם לעמוד מאחורי סט ערכים בומבסטי ומרשים.

אני מרצה על ערכים לחיילים, מלמד אותם מהו החייל האופטימלי,
שילוב של תאווה לניצחון, לטרוף את המשימות ולנצח במלחמה, ביחד
עם תשוקה לערכים ולהיות אנשים טובים, ובסוף בשחרור אזרחים מלאי
ערכים שבונים את החברה הישראלית.

אני בנאדם. יש לי חולשות, אני גם לא יודע הכול בחיים, לא תמיד
יש לי תשובות. יותר מזה, גם הרבה פעמים אני טועה. הרבה פעמים
אני מפחד, אני חלש. אני לוקח החלטות בגלל אגו כמו כל גבר אחר.
חמור יותר מזה, אני חושק בנשים יפות בדיוק כמו כל גבר ישראלי
טיפוסי.

מהיום שבו התחלתי לצאת עם נשים הצלחתי לשמור על איזשהו פאסון
של גבר רציני וערכי. אני מחפש רק מערכות יחסים רציניות. והאמת
שכך היה ודי הצליח לי. היו לי בנות זוג. זה התחיל בתיכון, 2
מערכות יחסים, כל אחת כשנה. כשהתגייסתי הייתה מערכת יחסים של
כמעט שלוש שנים ולאחר מכן מערכת יחסים של כמעט ארבע שנים.

כבר שנה שאני רווק. בשנה הזו חיפשתי קשרים והיו לי כמה קצרים
של כמה חודשים. אני לא מחשיב אותם כחסרי ערך כי הייתה כוונה
אמיתית להפוך אותם למערכת יחסים רצינית. משהו בי השתנה בשנה
הזו בזכות זה שיצאתי מהצבא אחרי כמעט עשור. הייתה לי מין
התעוררות, הפסקתי לחיות על טייס אוטומטי והתחלתי לחשוב על
החיים שלי מנקודת מבט אחרת.

התחלתי תהליך בחודשים האחרונים. התהליך הזה בעיקר עוסק בלשחרר.
בלקבל את עצמי. להבין שאני בסה"כ בנאדם. לא בקטע סתמי, אני גם
לא בא להוריד מעצמי. יש לי מעלות טובות ואני באמת חושב שאני
בנאדם טוב. אני מלקה את עצמי ממש חזק בכל פעם שאני עושה משהו
שמבחינתי הוא לא בסדר. ועכשיו אני מנסה שלא.

סטוצים... אני לא רואה בהם ערך ואני אפילו נגעל מהם. המון
פעמים נמשכתי לנשים שידעתי שלא מתאימות לי.
לפעמים הן גם היו רומזות לי ומנסות לייצר סיטואציה רומנטית.
למזלי יש לי גם איכות כזו להיות ממש יבש והייתי מפציץ אותן
בתאוריה שלי, כאילו זורק כבדרך אגב אבל זה היה הכי מכוון
בעולם. הייתי מספר להן שלדעתי אין טעם להיכנס ליחסים מיניים
חסרי משמעות ואהבה. ההנאה היא רגעית אך החרטה היא ארוכת
טווח... אני עושה רק long term relationship.

לחברים שלי האמת דיי נמאס. הם רוצים ש"אשתחרר". זה די מצחיק כי
הם גם רוצים שאשתחרר מהצבא וגם רוצים שאהיה קליל יותר בחיים
וספציפית עם נשים. הם הפכו לקצת חסרי סבלנות וחלקם אפילו ניסו
באגרסיביות לעזור לי לייצר הזדמנויות לשכב עם נשים אך באמת כל
פעם דחיתי את האפשרויות בהצלחה מסחררת.

אני נשבע לכם שלא כיוונתי. הלכתי להתנדב עם יהודים מכל העולם
במסגרת הצבא תוך כדי הלימודים באקדמיה. הגעתי קצת בחוסר רצון
כי אני לא כל כך מתחבר לאנשים שהם לא ישראלים. אני מרגיש שחסרה
להם טראומה רצינית בחיים שתעזור להם לקבל פרופורציות ולהבין מה
באמת חשוב. בנוסף גם ידוע שישראלים וגם יהודים שמגיעים
להתנדבויות הללו אחד הדברים שמעניינים אותם הם יחסי מין. אני
ידעתי שאותי זה לא מעניין. אני בא להתנדב, לעבוד איתם בחקלאות
וקצת להראות להם את ישראל.

הגיע היום הראשון. נסעתי בפקקים לתל אביב, סבלתי כמו תמיד מכל
רגע. חניתי בחניון בית הדר, כבר חשבתי מראש על ה-30 שקלים
והעצבים שאני אחטוף מהנסיעה הזו, אז סה"כ הייתי במצב רוח סביר.
הלכתי למקום המפגש. הקדמתי ב-15 דקות כי אני לא סובל לאחר. גם
זה נתקע לי מהצבא מהדמות המעצבנת הזו שחייבת תמיד להיות
מדוייקת, ערכית, להוות דוגמא אישית. אבל כאן באזרחות שמתי לב
שלפעמים לועגים למי שממש מקדים אז חיכיתי בחוץ. נכנסתי חמש
דקות לפני הזמן.

לא חשבתי יותר מידי, פשוט התיישבתי בכסא פנוי. עברו דקה או
שתיים והחלטתי שעליי לייצר שיח ולהתחבר לאנשים שיושבים שם.
פניתי לבנות שישבו צמוד אליי מצד ימין. היא הייתה הראשונה
שדיברתי איתה. לא חשבתי עליה משהו מיוחד, סתם התעניינתי מי הם
ומאיפה מהם. זכרתי שהיא גם לומדת פסיכולוגיה ושהיא צרפתיה
שלומדת באיטליה, נעה על הציר בין ה-2 כל השנה.

הייתה פעילות מעצבנת של היכרות, שינסתי מותניים לבשתי חיוך
מזויף והשתתפתי כנדרש. עברנו על לו"ז ההתנדבויות לשבוע ובסופו
מדריך הקבוצה הכריז כי עלינו הישראלים לקחת את התיירים לבלות
בבר בתל אביב. הישראלים הדלוחים שהיו איתי הסתכלי עליי בהשתאות
שאוביל את הקבוצה לבר מוצלח. חשוב להבין, אני ותל אביב הם
הדברים הכי רחוקים אחד מהשני, מה לי ולזה? מה נעשה שהרכב
הישראלים היה תל אביבי בן 40 בעלק "סטארטאפ" כושל, יש לו
אפליקציה שנותנת לך לשים כסף על הימורים והוא מתחנן שתפיץ
אותה, הוא כל היום מקבל שיחות מהוריו, בודקים מתי הוא כבר
יתקדם בחיים והוא עסוק בלבזבז להם את הכסף ואת הזמן בשיעורי
גלישה בתל אביב וניסיון להשכיב כל דבר שזז. בנוסף יש פקיד
במוקד טלפוני של חברת תקשורת שכל מה שהוא יודע להגיד זה שהוא
אוהב את אמריקה ושיש לו חברה שחיה בחו"ל (שכנראה שוכבת עם
אחרים מהצד וכל הזמן מבטיחה לו שהיא תכף עושה עליה אעלק). יש
גם אחד בפוזה של לוחם משוחרר שמסתבר שהוא בכלל אחראי על
לוגיסטיקה בגדוד קרבי, בקושי עושה יום מילואים בחודש ומשחק על
הפוזה של לוחם שבור הלב בכדי לנסות להשכיב את המתנדבות... דרך
אגב נחשפת כי יש לך כרס עצומה ו-2 ידיים שמאליות, זה היה ברור
לכולם שאתה לא לוחם. ואחרון חביב בחור חמוד, שכל מה שהוא רוצה
זה לבלות איתי אחרי ההתנדבויות אבל הוא לא מבין שאין לי ראש
לזה וכל הדבר הזה קצת מכביד עלי....

בקיצור האחריות עליי. אני טוב עם אחריות. אני אמנם נכנס ללחץ
אבל אני תמיד מתפקד. בדרך כלל אנשים לא רואים עליי שאני נלחץ
ואומרים לי שאני בנאדם קר רוח שיודע לעמוד בלחץ ואף פעם לא
נעים לי לספר להם שבפועל בתוכי מתחוללת סערה של פחדים וחששות.
אני זורם על הפוזה של הלוחם הגיבור שעומד בלחץ ושומר על הקור
רוח. אני בקושי רב מוביל אותם לבר שמוכן להכיל אותנו אחרי שבר
אחד דחה אותנו כי אני חמוש והאחר דחה אותנו כי היו לנו מתנדבים
מתחת ל-24....

אני דואג שלכולם יש מקום לשבת ומוודא שבעל המקום יתן להם יחס
טוב ולא ידפוק להם מחירים. אני מתיישב מזמין לעצמי חצי ליטר של
בירה מלכה אדמונית ונושם. היא מסתכלת עליי, מחייכת ועוקצת
אותי: "מה אתה לחוץ? תרגע". אני מסתכל עליה. לא אומר כלום. אני
חושב לעצמי, איך היא ראתה אותי? הרי כולם עיוורים לזה. גם
האקסית אחרי כמעט 4 שנים ביחד לא הבינה שקור הרוח הזה הוא בעצם
שקר של פחד ולחץ וחוסר ביטחון.

כל הערב יש איזו מתנדבת אחת מבוגרת מידי עבורי, היא תכף בת 40.
מסתכלת עליי עם עיניים משוגעות וכל מה שאני רוצה זה שהיא תפסיק
לדבר איתי. אבל אני חייב להיות מנומס ולזרום עם השיחות. אני
כבר ממש מתעייף. אני כל הזמן רואה בזווית העין איך היא, האישה
שראתה אותי באמת, מסתכלת על הלהקה מנגנת, שרה לעצמה ובאמת
נהנית. היא שותה קולה בכוס עם קרח כי היא לא נוגעת באלכוהול.
יש בה משהו מקסים, אני חושב לעצמי, ונפרד מכולם.

אנחנו הולכים להתנדב במשקים חקלאים כל השבוע וכל מה שמעסיק
אותי זה לתת כמה שיותר עבודה ולתרום את חלקי. כמובן אני דואג
להביא פק"ל קפה וכיבוד ולדאוג שהמתנדבים מרוצים ומקבלים חוויה
ישראלית חיובית בהתנדבות. חשוב לי שהפריווליגים הללו יתמכו בנו
בעולם ויאהבו את ישראל וסה"כ אני שמח שהם באו להתנדב ולתת
מעצמם.

עוברים הימים והגענו ליום ההתנדבות האחרון לפני הסופ"ש. אמרתי
לאמריקאים שמי שאין לו ארוחת שישי שיסמס לי ואני אדאג לקחת
אותם לארוחת שישי עם המשפחה שלי. הצרפתיה אמרה לי שהיא תשמח
לבוא. התרגשתי.

בסוף היא הייתה חולה ובמקומה הגיעה המבוגרת חולת הנפש יחד עם
פסיכולוג בן 36, עו"ד בת 30 ואיזה מהנדס תנועה מפגר אמריקאי בן
27. הייתה ארוחה נחמדה, דווקא מאוד נהניתי. הם חייכו חיוכים
מזויפים וניהלו שיחות מעפנות עד שהתחלנו לאכול וראיתי על הפנים
שלהם את העונג שלהם מאוכל ישראלי אמיתי, ומשם כל השיחות הפכו
להיות יותר אותנטיות ובאמת נהנינו. ביקשתי מהם לדאוג להביא
לצרפתיה קופסא שהכנתי לה עם אוכל בגלל שהיא לבד בשישי בערב.

שבת בערב הצרפתיה שלחה לי הודעה. היא בקשה שאבוא לבלות איתם
הערב. אני ידעתי שהיא רוצה שאני אהיה איתה. היה בי משהו שמאוד
רצה להיות איתה ולא ידעתי להסביר לעצמי מה. אמרתי לה שהייתי
שמח אבל שאני חייב לישון כי יש לי אימון על הבוקר.

זה היה היום האחרון של התוכנית. עוד פעם הנסיעה הארורה לתל
אביב, חניון בית הדר, 30 שקלים, עצבים קלים. מתיישב בכסא בלי
לשים לב, שוב לידה. עוד פעם קופי פייסט, פעילות מביכה ומזוייפת
של סיכום. עכשיו המדריך מסכם, בואו, הולכים לבר לשתות.

הגענו לבר מסריח באלנבי, קיבל את פנינו בחור הזוי, כנראה על
הספקטרום, לובש ברט. רציתי לעוף משם. מזל שנשארתי עוד קצת.
הצרפתיה התיישבה לידי. בינינו התיישב אחד הישראלים. היא הזיזה
אותו ונצמדה אליי. זה היה לי נעים אבל גם זה לא מה שאני רוצה,
זה לא תואם לי את מי שאני. ברחתי, ירדתי לקנות לי בירה. ישבתי
קצת דיברתי עם סתם איזה מישהו, העברתי את הזמן ונהנתי מכוס קרה
של קלסברג לומה. פתאום הצרפתיה מתיישבת לידי ואנחנו מתחילים
לדבר. אני מחליט לשלוף את התותחים הכבדים. אני מספר לה שהיה לי
דייט ושלא היה טוב ושמבחינתי אין טעם להמשיך כי לא מעניינות
אותי שטויות, את מבינה? אם אין אהבה ואין קשר אין טעם ביחסי
מין את מבינה? זה סתמי, זה לא טוב, זה פסול.... היא מסתכלת
עליי עם חיוך ומבט שרואה אותי כמי שאני.
היא קוראת אותי, היא יודעת שאני אומר דבר אחד אבל תוך כדי
מרגיש ההפך. היא מחייכת אליי ואומרת לי בתגובה: "אתה יודע,
מהיום הראשון שפתחת את הפה ודיברת איתי אני ראיתי, יש לך נשמה
עמוקה, אתה בנאדם טוב עם ערכים, אתה נשמה טובה". שוב כאילו
קיבלתי אגרוף חזק לבטן, היא פשוט רואה אותי. התרגשתי. רציתי
לקום וללכת שלא יקרה כלום. שילמתי על הבירה ובאתי ללכת.

זה היה חזק ממני. שאלתי כמה אנשים שהיו סביבה כאילו כבדרך אגב
מה הם עושים החל ממחר כי התוכנית נגמרה ואין להם מגורים. היא
הבינה שזה מכוון רק אליה וישר ענתה לי שהיא מתכננת סתם להסתובב
בתל אביב עד הלילה ואז לקחת מונית לשדה.
כאילו בצורה בלתי נשלטת נפלט לי מהפה שאני אקח אותה אחרי
הלימודים שלי ואז אוכל להקפיץ אותה בלילה לשדה....

אני כותב את זה אחרי לילה שישנו בו רק שעתיים. היה ערב שבו
נכנעתי לעצמי האמיתי, לתשוקות שלי. כל היום אני מריץ את הלילה
הזה שוב ושוב בראשי. לא מצליח לשכוח את מגע שפתיה, את חיבוקה
החם. כל הזמן נזכר שהיא ישבה על הפסנתר וניגנה לי מנגינות כל
רגע הבריחה חיוכים שובבים. אני לא אשכח איך היא רקדה עבורי,
איך היא שברה את הכללים של עצמה ופתחה לנו בקבוק יין אדום.
אני לא אשכח שהיא ראתה אותי באמת ולעומק.
היא לא תשכח שראיתי אותה כמי שהיא.
היא לא תשכח שגרמתי לה להבין לאיזה יחס היא ראויה. "ביום אחד
אתה גרמת לי להרגיש כמו שגברים אחרים לא הצליחו לגרום לי
להרגיש לאורך שנים".
אני לא אשכח איך היא בכתה והתחרטה בסוף על הכול כי אין לזה
עתיד.
היא לא תשכח שסיפרתי לה על איך אני מבין שכרגע החיים מזמנים לי
טעימה ממה שכל כך השתוקקתי לו. אבל רק לרגע בכדי ללמד אותי
שיעור.
אני לא אשכח שהיא אמרה לי שזו טרגדיה בדיוק כמו במחזה.
אנחנו לא נשכח את החיבוק והנשיקה של הפרידה בשדה. הייתה שם
פשוט הודיה ואהבה קצרה אבל אמיתית.