באותו הלילה,
כשאחזתי בשלשלת הפלדה שגררה אותי מטה, מטה, עמוק אל התהום,
קרני שמש מצדו השני של העולם
האירו את קרקעית האוקיינוס
שמפריד בינינו, מלא בבתולות ים.

שירתן סוחפת אותי
הרחק ממך.
מן החוף שכחתי מזמן.
אין לי רצון באדמה המרצינה, ההולכת ומתרחקת,
אבל האור הכחלחל במעמקים
גילה לי סלע בו ניתן להיאחז.  כמו בשולי שמלתך או מבטך והייתי
חייב.

אני נאחז בך ,בקצה כבל הפלדה הזה
יש אותך.
ישנה עד קץ הלילה,
רק כשאני שומר עלייך.
אני מלקק את שפתיי
משאריות רימונים,
הרסיסים ננעצו בך כשהחום של
אותו גיהינום התיך
עוגן ברזל לתבנית אישה. נאחז
בך

ושוקע היטב,
עד לעמקי נשמתי,

כי גם בלי ציפוי טיטניום
ועם שריטות ורסיסים
עדיין נותרת עוגן