כבכל ערב, ישב אליעזר במרפסת ביתו והביט אל השדות הנטושים,
היכן שאימו היתה מגדלת פרחים כשהיה ילד.
לחייו הסמיקו באור הדימדומים כשנזכר איך היה מתחבא עם העיזים
מתחת לבית המועצה ואימו היתה קוראת לו לבוא לאכול ארוחת ערב.
הוא לגם מספל התה את מה שתהיה הלגימה האחרונה בהחלט להיום, אם
לא בכלל. הרי בגיל 97, אף אחד לא מבטיח לו שיקום בבוקר.
לכן השקיע תמיד בהכנת התה של הערב, כך שכל לגימה תהיה שווה
לפחות את זמן הכנתה.
ואכן התה היה טעים במיוחד, חשב לעצמו אליעזר.