בתי היקרה סיפרה לי ערב אחד:
״אבא היום ראיתי בגן קשת בענן!״
״באמת?״
״כן כן! ישבנו במעגל בתוך הגן.״
״בתוך הגן? לא בחצר? בכיתה?״
״כן בכיתה. והסתכלתי החוצה ופתאום אני רואה קשת בשמים!
אז אמרתי מיד לחברות שמכל צד שלי במעגל ״קשת בענן! קשת
בענן!״,
ואז ביחד קראנו שלושתנו בקול:
״קשת בענן! קשת בענן! יש בחוץ קשת בענן!״
ואז כל הילדים יצאו החוצה״
״גם הגננת?״
״כן. כולם יצאו החוצה לחצר, והסתכלנו על הקשת בענן עד שהיא
נעלמה.״

תמרהלי, בבקשה, הבטיחי לי -
אל תשכחי את הזכרון הזה לעולם.
כשישאלו אותך מה את זוכרת מהגן - היזכרי בקשת בענן:
ספרי על עינייך,
התמימות,
מביטות,
מתוך האפלולית שבכיתה,
ומגלות,
שאי שם בחוץ,
באופק,
אפשר פתאום לראות -
קשת בענן.