צפיתי פעם בכתבה על צעירה, יהודיה-אמריקאית שעשתה עלייה במטרה
למצוא חתן יהודי-ישראלי. לאחר היכרות מסויימת עם חבר'ה מקומיים
היא בנתה את פרופיל הישראלי הטיפוסי וקראה לו תומר. תומר הוא
מצ'ואיסט שמתחיל עם בנות, ישיר עם משפטי פתיחה אופייניים. לובש
גופיות ומכנסיים קצרים מעל הברך ונועל כפכפי אצבע. הוא הטיפוס
הכובש, לא הנשאר. לא הטיפוס שמביאים להורים ולחופה...

קצת נעלבתי בשביל הגברים שלנו וכך גם הכתבים שדאגו וטרחו להכיר
לה שלושה תומרים שאינם עונים להגדרה שצוינה לעיל.

לאחרונה קראתי סיפור על תומר מסוג אחר, אחד כזה שהוא חלומן של
נשים רבות. דואג, רגיש, ספונטני, אוהב לטייל, חכם בטירוף,
מצליח. לתומר הזה שברו את הלב אחרי זוגיות ארוכת שנים. זה
העציב אותי וחשתי שנעשה לו עוול גדול שלא הגיע לו.

לכן, רציתי גם לספר על תומר. תומר כזה כמו ההוא ששברו לו את
הלב, אבל לא. סיפור על ידידות מופלאה ושברון לב על מה שיכל
אולי להיות.

---

"תומר, אני בוערת! תיקח אותי דחוף למיון!"
"רווי, מי זה תומר? יו! את רותחת! שימי חלוק, אני אוסף כמה
דברים ובא לקחת אותך לאוטו."
"תומר, אני לא מסוגלת לזוז! כואב לי כל הגוף! אני בקושי רואה!"
מיררה בבכי.
"מה יש לך עם השם הזה?! אני בא!" מיהרתי מסביב למיטה ועזרתי לה
להתלבש. בקושי הקמתי אותה מהמיטה והושבתי על הספה. רצתי מהר
להביא לה שקית עם קרח וקשרתי עם מגבת למצח.
"בואי מותק, אני מחזיק אותך." סחבתי אותה שתי קומות ועד האוטו.
מזל שהייתה חנייה קרובה.
"התקשרתי לאבא שלך, אאסוף אותו וישר למיון."
רווית רק גנחה לחיוב והתנשפה בכבדות. הסתבר שנדבקה בקורונה
והייתה במצב ממש גרוע. אושפזה בבידוד לשבוע. בהתחלה הייתה
מחוברת למכונת חמצן והייתה הוזה הרבה.

באחד הימים שמעתי בטעות את האחיות מתלחששות ביניהן מי זה התומר
הזה שהיא מדברת עליו, מתוך שינה, בלילות. הן השתתקו כשראו
שהגעתי.

אחרי ששוחררה, חזרנו הביתה והגיע הזמן לפתוח את הנושא.
"ממי, מי זה תומר?"

---

הכרתי את תומר בצבא. הוא היה גבוה, שחום, בעל שיער כהה ושופע
שתמיד היה מסופר ומסודר למישעי. ראו שהוא מתאמן קבוע, גם עם
המדים הרופפים והיו בנות שלא הורידו ממנו את העיניים. המדים
שלו היו תמיד מסודרים ומגוהצים והוא תמיד הריח טוב. כשהגעתי
לתפקיד הוא כבר היה עם פז"ם ועשה לי הרבה הדרכות בשטח ובמשרד.
היינו צוות של שתי חיילות, ארבעה חיילים וראש צוות. הייתה
אווירה מאוד מגובשת וחברית ולפעמים היינו נפגשים בימי שישי
בבוקר מחוץ לבסיס. היינו יושבים וצוחקים הרבה ביחד ובוכים על
השטויות שהלקוחות שלנו היו עושים עם הציוד הטכני.

בשלב מסוים תומר השתחרר ונרשם ללימודים בטכניון. המשכנו לדבר
בטלפון מידי פעם ושנה אחריו התחלתי ללמוד גם כן בטכניון. השנה
הראשונה הייתה ממש קשה ולפעמים תומר התנדב לעזור והיו הרבה
צחוקים. הייתה הארובה ההיא שחברים שלו זרקו לתוכה כריכים ושלאף
אחד לא היה מושג איפה הם נחתו, היה את העמוד הגונח ועוד.

כשפגשתי את החברה של תומר, אירי, זה קצת צבט לי בלב. הייתי לבד
בתקופה ההיא והתרכזתי בעיקר בלימודים. עד שקיבלתי ממנו טלפון.
"רוצה לבוא איתנו, כמה חבר'ה לפאב ביום שישי? יש לאירי יום
הולדת, אני עושה לה הפתעה ויבואו כמה חברים." חיבבתי את אירי,
לקחנו ביחד כמה קורסים והגשנו עבודות משותפות, אז הסכמתי.
"כן, בטח, תשלח לי את הפרטים."
התברר לי בדיעבד שאירי ממש רצתה לשדך לי את ידיד שלה, עוד מימי
התיכון, לביא, והמפגש היה הזדמנות. הושיבו את לביא לידי. היה
קליק והחלפנו מספרי טלפון. אחרי כמה שיחות נפש ארוכות אל תוך
הלילה התחלנו לצאת והיה כיף מאוד.

הייתי אחת השושבינות של אירי ולביא היה החבר והנהג של תומר
בחתונתם בסיום התואר. אחרי שסיימתי את לימודיי התחתננו גם
אנחנו.
תומר ואירי יצאו לטיול של חצי שנה בתאילנד וחזרו שזופים במיוחד
ובהריון. אז התחלתי להרגיש שהלוואי שהייתי במקומה. המשכנו
להיות בקשר עוד קצת, אבל אחרי הלידה של התאומים הם היו עמוסים
מידי בהורות ובעבודה והקשר התרופף ונפרם.
אנחנו חסכנו לדירה ולא מיהרנו עם הילדים. לבסוף נולדו גם לנו
ילדה ואחר כך עוד בת. שתיהן וכל אחת לחוד מדהימות ומושא לקינאה
של הרבה אימהות ואבות.

פגשתי את תומר אחרי שנים בכנס מקצועי בתל אביב. כבר התחילו
להיות לו שערות שיבה וצחקנו על זה.
נפרדנו ב"נתראה" שאף אחד לא מאמין לו. אח"כ הייתי מדוכדכת
וחסרת אנרגיות במשך שבוע וניסיתי להסתיר את זה.
התעוררתי במצב נוראי, כאב לי כל הגוף והרגשתי כאילו מעלים אותי
על מוקד. ראיתי מטושטש, אני חושבת שהתנפחו לי העיניים. קראתי
לתומר שבדיוק סיים להתלבש.
"תומר, אני בוערת! תיקח אותי דחוף למיון!"
אחרי כמה ימים שאלה אותי אחת האחיות מי זה תומר שקראתי לו מתוך
שינה. הייתי בהלם ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי. אמרתי לה שזה
כנראה חבר ילדות ושאין לי מושג למה קראתי לו, כי אני לא כ"כ
זוכרת מישהו עם השם הזה.
ואז גם לביא שאל לאיזה תומר התכוונתי והאם זה תומר הר לב שלא
פגשנו כבר יובלים. התביישתי להודות בפני עצמי שבעצם אהבתי אותו
בסתר והתחלתי לבכות. בכיתי חזק והרבה והיה לי קשה להירגע. לא
רציתי שיקרה משהו למשפחה שלי ומצד שני רציתי להיות איתו.

---

היא בכתה ובכתה ולא ידעתי איך להגיב או מה לעשות כדי שזה
יפסק.
"ממי, יהיה בסדר. למה את בוכה ככה? עשיתי משהו לא טוב?"
בסוף סיפרה שיש לה כנראה רגשות לא ממומשים כלפיו שצפו אחרי
מפגש מיקרי בכנס. היינו בטיפול זוגי והסיפור דעך. הזוגיות פרחה
ואפילו יצאנו לחופשה זוגית סוף סוף, אחרי שנים שיצאנו רק עם
הבנות.

---

ישבתי ובהיתי בחלון של המשרד שפונה לים. אני יודעת שאני
בזוגיות טובה וחזקה. הטיפול הזוגי עשה פלאים וכמו התחלנו פרק
חדש.
הגלים הלכו ושבו והמים היו מזמינים וכחולים. הייתי צריכה לסיים
כמה דברים ונשארתי קצת יותר. כשראיתי את שמש הסתיו מתחילה לרדת
כיביתי הכל וירדתי אל החוף. חלצתי את הסנדלים והלכתי על החול
הרטוב. נפעמתי מהשקיעה המדהימה והשקפותה במים. מצאתי ענף,
ציירתי לב עם חץ כמו בילדות וכתבתי את שמו בפנים. הנחתי את
הענף ונתתי למים למחוק את הכל. שטפתי את כפות הרגליים והלכתי
הבייתה.