המראות כל כך קשים שאין לי מנוחה,
הרכבים הנטושים על הכביש שלא נגמר,
כתמי פחם שחורים ושקט מוות מסביב,
המישרפות עובדות מעולם הן לא הפסיקו.
אחרי שחיפשו ואספנו כל מה שניתן, הכביש נראה רגיל,
הפחד, הצעקות, הבכי, הם נשארו כאן, אותם אי אפשר לקחת,
השבר, הבזיון והעלבון, חיות בצורת אדם שהגיעו מהגהנום,
לקטוף פרחי אדם יפים שרק לפני מספר שעות פרחו.
אני רוצה לבכות אבל הדמעות תקועות בפנים,
לא יוצאות החוצה לא מרטיבות את הפנים.
אלהים תן לי כוח להמשיך הלאה ולא לברח אל דימעת הכלום,
איך קמים אחרי מהלומה נוראית שכזו וממשיכים לחיות עוד,
לשוב ולגדל ילדים, ללטף פנים חלקות, לשמוח,
עכשיו תורי לשאול אותך ואת עצמי גם, אייכה?
הרי אתה הכול, כל דבר כל מציאות, לכן מתגבר חוסר ההבנה,
איך מה שהיה ועודנו שם קרה, חוזר אצלי בראש וקורה,
כל כך הרבה שאלות, כל כך הרבה למה, לא מובן,
לא להתריס, רק להבין משהו שאין עליו תשובות,
אני רוצה לבכות אבל הדמעות תקועות בפנים,
לא יוצאות החוצה לא מרטיבות את הפנים.
https://www.youtube.com/watch?v=Stf-bFwZQXM