כל הבתים ברחוב הוורד נולדו בתחילת שנות השמונים תואמים זהים.
בתים בני ארבע קומות ללא מעלית, מדשאה גדולה מול הבית. מרתף
שהיה אמור להיות מקלט אבל שימש כמחסן לכל דיירי הבית. לזכותם
של הדיירים יאמר שהם ניסו לערום את חפצי הבית המיותרים בערמות
מסודרות והותירו מקום אמצעי רחב דיו למקרה שתפרוץ מלחמה ויאלצו
לשבת במקלט.
הבית בסמטה היה חלק מקבוצת בתים אך נבנה במרחק מה משאר הבתים.
המדשאה שלפניו הייתה גדולה ורחבה יותר ומהמרפסות ניתן היה
לצפות בשדה קוצים רחב שבהמשך הפך לגינה ציבורית.
דרך היציאה אל הכביש הראשי נשארה חסומה, מגובה בשלט אין כניסה.
עובדה זו אפשרה לבית להיות קצת שונה מאחרים, יותר שקט, יותר
רגוע ואולי קצת יותר מטופח. שיחי הוורדים שנשתלו בימים
הראשונים להפיכתו לבית מגורים גדלו, התרבו, התעבו וצמחו לגובה
ועד מהרה זכה הבית בתואר הלא רשמי, הבית בסמטת הוורד.
שאר הבתים שינו את הופעתם החיצונית בהתאם לאופי הדיירים שבחרו
להתגורר בהם. היו שטיפחו את הגינה והמדשאה, נטעו עצים,
הוסיפו מטפסים שעד מהרה הגיעו עד לקומות העליונות, דאגו לתקן
את המדרכה בכניסה, הוסיפו דלתות כניסה צבעוניות, החליפו את
תיבות הדואר בתיבות מהודרות, הוסיפו שולחן וכורסה בכניסת הבית
ותמונות בחדר המדרגות. ובחגי ישראל תלו ברכות שצוירו על ידי
הילדים, הוסיפו חגיגיות בתליית דגלי המדינה שהשתלשלו בשמחה
מהקומה העליונה.
אחרים נתנו לבתיהם לשקוע באיטיות. נולדו סדקים שאיש לא טרח
לסתום, ברזים מטפטפים שהשקו רק מקטעים קטנים של דשא שהפך סמיך
ופראי, פח אשפה שתמיד עלה על גדותיו וקופסאות ריקות להאכלת
חתולי חצר מיותרים ורעבים.
השוני שבין הבתים היה בולט וככל שעברו השנים התחדד והעמיק ובלט
ביופיו הבית בסמטת הוורד.
כל העובר בשכונה יכול היה לגלות די מהר מי אוהב את הבית שלו
ולמי לא אכפת מהסביבה ואולי גם מעצמו. מי ומי גר בבית הוורד
ועל מי אפשר לסמוך בעת צרה?
ימים יגידו כשהסיפורים יתחילו לזרום...
מתוך הספר החדש שלי סמטת הוורד |
