יש ימים שלא מתחשק לי ללכת לעבודה, קורה. למזלי זה קורה לעיתים
מאד נדירות, ולכן אני יכולה להרשות לעצמי להרים טלפון,
ולהודיע: היום לא אגיע לעבודה.  וכמובן שזה יעבור בקלות. כי
הלוח שלי היה היום ריק מפגישות דחופות ואני כבר יכולה להרשות
לעצמי להעדר ליום אחד מהעבודה. כן, יש לי צוות נפלא ותומך.
וחוץ מזה הם תמיד יכולים  לאתר אותי בכל מצב.
האמת שמזמן רציתי קצת זמן רק לעצמי. בלי משפחה ובלי טרדות היום
יום ובלי בעיות שבעבודה. סתם רציתי זמן פנוי ושקט  לנקות את
הראש, לתכנן את החופשה הבאה ולהחליט היכן נבלה את הקיץ הקרוב.
זמן איכות עם עצמי.

התחלתי בצעדה קלילה בשביל ההליכה הארוך המקיף את הישוב ואת
השכונה, כמובן עם הנייד שלי לכל מקרה. אוזניי מלאות במוזיקה
ואני מהרהרת. אחר כך אתפנק עם  ארוחת בוקר קטנה, בקפה השכונתי.


עוד אני מתקדמת בשביל אני רואה במגרש החניה התחתון את ד"ר שלגי
יוצא מאחת הדירות  מחובק וזרועותיו מלטפות נערה צעירה שיכולה
להיות הבת שלו אבל אני מכירה את הנערה וכל קשר משפחתי בינה
לבין ד"ר שלגי פשוט לא הגיוני. וחוץ מזה מה הוא עושה בבוקר
בישוב שלי? הרי הוא אדם עובד.
את ד"ר שלגי אני מכירה מהרצאה שנתן פעם באיזה טקס, ואני עדיין
זוכרת את הסלידה שחשתי כל הערב, "אני, ואני. אני ואפסי עוד".
מה שנקרא בעברית צחה, מגלומן. אבל כנראה שרק לי עשה את זה. קהל
הנוכחים, במיוחד הנשים, שתו בצמא את דבריו וכשהטקס נגמר, רצו
אחריו להביע הערצתם.

ד"ר שלגי הוא שם ידוע בעולם הפסיכיאטרי. אמרו שהוא פסיכיאטר
מעולה, איש מקצוע אמיתי. פרסם כבר כמה מאות מאמרים והרשימה רק
הולכת ומתארכת... לא חשבתי שאפגוש בו או בשמו בשנית. אבל לא כך
התגלגלו החיים.
סיימתי הליכה נמרצת אז מותר לי למלא מצברים. בית הקפה ריק
מאנשים - עדיין מוקדם. הזמנתי ארוחת בוקר מפנקת,  מריחה את
הקפה מרחוק - נפלא.
עוד אני יושבת מתפעלת ממה שממתין לי על השולחן, מתכוננת להפעיל
שרירי לעיסה ובזווית עין אני מזהה את דפנה. אחת מדיירות בית
סמטת הוורד. רווקה, אישה נעימה ואלגנטית  המתגוררת בגפה בקומה
העליונה. היא מזהה אותי ונדה לי בראשה ואני מטבע הדברים נדה לה
בחזרה.

את דפנה אני מכירה באופן די שטחי.  כל מה שאני יודעת זה שהיא
כרגע במצוקה כי אביה היה מאד חולה ואושפז במחלקה הכירורגית
בגלל חסימת מעיים.  אז אני מגייסת את כל האנרגיה שברשותי,
משתתפת בכאבה, מנסה לעודד כמו כל אחד שנפגש בכאב של השני. כן,
לפעמים האוזן שלי כרויה ופנויה לאחרים. ודי מהר אני שוכחת את
עצמי לחלוטין. מדוע הגעתי לבית הקפה הבוקר? אני כולי אוזן.
ודפנה פורקת את רגשי האשם, אבא נפטר בפתאומיות, אבל סבל נוראות
וכולם אמרו הוא יחלים הוא בסדר אבל הוא לא היה בסדר.  מדוע לא
הקשיבה לאביה שהתלונן על כאבי בטן וירידה במשקל וחוסר תאבון.
מדוע הזניחה אותו ובאה לבקר אותו רק בסופי שבוע ועכשיו הוא...
והיא לא... היא פשוט לא הייתה בסדר.
ודפנה מתחילה עכשיו לבכות בכי חרישי. ואני תמהה, רגשי אשם על
הטיפול באב? הרי עשית כל מה שיכולת בתנאים הקיימים. את לבד, בת
יחידה. אביך היה תמיד אדם עצמאי, לא רצה עזרה, לא התלונן. מה
יכולת לעשות.
"כן וכשהתעוררתי כבר היה מאוחר מדי. אני אשמה."

את אשמה במה?
ודפנה עכשיו כמעט נחנקת. כמעט עומדת להתפרק. ואני קמה ממקומי
מושיטה יד ומחבקת. את הרי יודעת שאת היית בסדר, עשית כל מה
שיכולת לעשות בתנאים הקיימים. טיפלת בו במסירות. לקחת חופש כדי
לסעוד אותו. למה את יורדת על עצמך כל כך קשה. מה היה אבא אומר
עליך?
ועכשיו דפנה מתפרצת: "הוא היה אומר שאני בת נהדרת, שעשיתי הכל
מה שצריך כדי לעזור לו אבל...תראי כבר חודשיים שהוא איננו, אני
לא יכולה אני לא הייתי בסדר, אבל."
חודשיים? זה טבעי שתחושי ככה. זה קורה לכולם, אני מנסה לנחם.
רגשות האשם הם חלק, מה שלא תעשי או עשית, לא מכהה את האבדה.
אבל... כן אבל
מה אבל?

דפנה מסתובבת, מסתכלת ימינה, בודקת את בית הקפה הריק ולוחשת:
"תראי, אחרי שאבי נפטר לא יכולתי לישון, אכלתי את עצמי, חשבתי
שאני הבת הכי גרועה, כי רציתי שכבר יפסיק לסבול כי אני לא
טיפלתי מספיק שאני לא יכולה לסלוח לעצמי. כמעט חשבתי על... לא
חשוב אז מישהו הציע לי ללכת לכמה שיחות עם מומחה להתמודדות עם
החיים.

בתחילה חשבתי שהוא כל כך טוב  והוא הבין בדיוק על מה אני
מדברת. קשר לי כתרים כמה אני חכמה ורגישה ונבונה ואוהבת. וכמה
הייתי בסדר, בת נהדרת והכל.  ואז החל לקיים עימי מפגשים ארוכים
במשרד ואחר כך  הגיע לבית שלי  בלילה. את מבינה, לבית  שלי ואז
ליטף אותי הרגיע אותי  ו... את מבינה?
לקח לי שבוע ימים להבין שהוא ניצל אותי. ואני מרגישה זולה
מלוכלכת ופראיירית. איך נתתי לו לנצל אותי ככה? איזו טיפשה
הייתי" ודפנה שוב בוכה.
ואני שותקת נבוכה, מופתעת, כועסת. הרי התגובה של דפנה הייתה
תגובה טבעית למוות של בן אדם יקר. אני לא מכירה אדם שלא חש
רגשי אשם אחרי שיקירו נפטר.  למה טיפול פסיכיאטרי?  בא לי
לחנוק אותו את הפסיכיאטר המהולל אבל אני זהירה, לא אומרת כלום
ורק שואלת:

"את רוצה לתבוע אותו?"
"השתגעת?" מגיבה דפנה. "את רוצה שגם ידפקו אותי וגם אעמוד
למשפט ואספר מה קרה. כולם יצחקו עלי והוא עוד יגיד שאני פיתיתי
אותו. רק זה חסר לי."
וכבר אני מצטערת על שלא הלכתי לעבודה, בשביל מה הייתי צריכה את
הכאב הראש הזה של דפנה, ומיד גם חושבת איזה מזל שיש לה על מי
לפרוק את התסכול, ואני כועסת על הרופא המהולל.

כל  הלילה הסתובבתי במיטה ומוטרדת, אבל את השברים צריך לאסוף.
אז אני מתקשרת לידידה שלי, להיוועצות. התגובה הראשונה שאני
מקבלת, "את בטוחה שהיא חפה מפשע?" אני טורקת לה את הטלפון
בפרצוף. מוחקת אותה מרשימת הידידות, לפחות לעכשיו, וקולטת עד
כמה דפנה צודקת.
איש לא יאמין לה.

אני מתקשרת לעוד מומחה, שאת מספר הטלפון שלו אני מקבלת מאיש
מקצוע בברנז'ה. מספרת לו את הסיפור מבלי לנקוב בשם הפרופסור
המהולל. תגובתו מוזרה. "תגידי לי זה ד"ר שלגי?" עכשיו אני
מתקיפה. "אתה רוצה לומר שזו לא הפעם ראשונה שמידע כזה מגיע
לאוזניך?" הוא מתגונן. "כן הגיעו לאוזניי שמועות. אבל אף אחת
לא מוכנה להעיד נגדו, מפחדות ואין לנו שום הוכחות מוצקות".
"ומה אתה חושב?" אני שואלת.
"אני מוכן לסייע לה לעבור את התקופה הקשה," עונה ביבושת. "אני
מקבל פעמיים בשבוע. 750 שקל לפגישה..."
אתם בטח מבינים שגם עליו אני מוותרת מיד.

אז אני מקבלת עלי את הדין ומחליטה לעזור לדפנה בדרכי שלי.
טלפונים מעת לעת, מה שלומך ואיך את מרגישה? כוס  קפה  הליכה
משותפת בשביל חוצה ישוב, בלי מטפל מקצועי ובלי 750 שקל לשעה.
באחת השיחות על כוס קפה היא אומרת: אני יודעת בדיוק איזה טיפוס
הוא ד"ר שלגי. חיפשתי ומצאתי. היא מוציאה בתרועת ניצחון ספר
פסיכיאטריה עם אבחנות מפורטות, פותחת דף שקצהו מקופל ומקריאה
לי:
"אדם הסובל מהפרעת אישיות נרקיסיסטית - חסר כושר ביטויי
אכפתיות ואמפתיה כלפי הזולת. מנצל אחרים להשגת מטרותיו. זקוק
להערצה מתמדת, לטיפוח האגו שלו. מגזים בהישגיו ומצפה שכולם
יכירו בו ללא עוררין. מאמין שהוא יחיד ומיוחד במינו. אינו סובל
ביקורת על התנהגותו אבל מבקר באכזריות אחרים. מאמין שכולם
מקנאים בו ובהישגיו. מרושע, יהיר ומתנשא."

"את רואה," אומרת לי דפנה, "זה בדיוק ד"ר שלגי."
האמת, אינני מכירה אותו מספיק על מנת לשפוט אם אכן הוא סובל
מהפרעת האישיות הזו. אבל אין לי ספק, שהתנהגותו כלפי דפנה
הייתה חולנית ולא מקצועית. ואם זה עוזר לה לדפנה להוציא כעסים
על ידי הדבקת אבחנה פסיכיאטרית, מי אני שאעמוד בדרכה.

הלוואי והייתי יכולה לספר לכם שהצדק יצא לאור בסופו של דבר,
אבל בחיים לא תמיד קורה כפי שהיינו רוצים שיקרה.  ד"ר שלגי
ממשיך לעבוד כפסיכיאטר מומחה ומקבל מטופלות לקליניקה הפרטית
שלו. שמעתי דרך צינורות התקשורת הלא רשמיים, שהייתה לו שיחה
ארוכה עם אחד מגדולי הדור שבו הוזהר וננזף קשות. אבל שום דבר
לא תועד ולא נרשם בשום מקום.

וכנראה שעד שלא תעז מישהי לקום ולצעוק "המלך הוא ערום" ימשיך
גם להופיע בכנסים ובהרצאות ולצעוק, "אני, אני, אני, הגדול
מכל".
וגם אם תקום?

אני כבר לא מאמינה אבל יש כמה הפתעות בחיים. וכמה מתעללים
סדרתיים כבר שילמו בגדול על התנהגותם אז אולי גם תורו יגיע?
הנה רק לאחרונה התעוררו מעריצות של זמר מפורסם....


פרק מתוך הספר החדש שלי סמטת הוורד