כשהוא שכב בלילה במיטה אפוף בחשכת החדר והריץ בראשו את אירועי
אותו ערב עברה בו התרגשות מדגדגת. מה שמצא חן בעיניו במיוחד,
מלבד התוצאה הסופית מן הסתם, הייתה העובדה שכל מי שהיה שומע את
השיחה שניהל עם אמא שלו, היה חושב שזו עוד שיחה רגילה
ויומיומית שמתקיימת כבר עשרות שנים ברחבי העולם בין אימהות
ובנים ובעצם לא היה מקדיש לה מחשבה נוספת. רק הוא הבין את
המשמעות. שותף סוד שלו עם עצמו. וזה כאמור מצא חן בעיניו.
-"איך היה בבית ספר?"
-"בסדר"
-"היה משהו מעניין?"
-"לא"
-"היו שיעורי בית?"
-"לא"
אכן שיחה סתמית. אלא שלא לחינם הוא שוכב עכשיו בלילה במיטה
אחוז תזזית כאילו טעם לראשונה בחייו קולה. הוא דמיין את עצמו
שוב מרים מבט לאמא שלו ועונה לה שלא, אין שיעורי בית, למרות
שהילקוט מלא במשימות. והיא האמינה, כי למה שלא תאמין, והוא
נדהם עד כמה קל זה היה, שקוף ממש לכל מי שהוא לא הוא. בשנייה
אחת הוא התחמק מלבזבז את זמנו על תנ"ך, חשבון והבעה, ופשוט
יכול היה להמשיך ולבנות את הלגו חללית מלחמת הכוכבים שחבר של
אמא שלו שהוא לא הכיר הביא לו ליומולדת. היה לו נעים במיטה
המחבקת שלו, הוא הרגיש בטוח, ולמרות האדרנלין שזרם בגופו בעצמה
של אלף וולט, הוא נרדם אחרי כמה דקות כשחיוך ענק מרוח לו על
הפנים.
בימים שלאחר מכן שיעור חשבון ושיעור תנ"ך עברו בשלום. המורה
בחרה בשני השיעורים האלה ילדים אחרים שיקריאו את התשובות
לשיעורי הבית, אבל הוא ידע מהרגע הראשון שהבעיה האמתית שלו היא
בהבעה. המורה להבעה תמיד בוחרת דווקא בו. הוא לא העז להגיד את
זה אבל הוא חשב שהיא שונאת אותו.
ביום השיעור, בגלל שלפעמים הדברים צפויים עד כדי הפתעה מוחלטת,
המורה להבעה אכן ביקשה ממנו שיקריא את תשובות שיעורי הבית.
ולמרות שבאמת הופתע, הוא פשוט הביט בה, ומבלי להתבלבל אמר לה
שהוא מצטער אבל הוא לא הביא אותם כי ממש אתמול אח שלו הקטן
העיף את כל הילקוט שלו מהחלון ובתוכו הייתה גם מחברת ההבעה עם
שיעורי הבית שהוא הכין, ואמנם הוא רץ למטה לחפש אותה אבל לא
מצא כלום. הוא לא הבין מאיפה זה יצא. המורה להבעה חייכה חיוך
שהוא לא ראה קודם, של מי שכנראה שמעה כבר כל סיפור אפשרי,
וחשפה תוך כדי שיניים צהובות, שהוא מיד התחרט שראה כעת, ואמרה
לו: "טוב, סיפור כל כך מופלא אני צריכה גם לשמוע מאמא שלך.
תגיד לה שאני אדבר איתה הערב". "הערב זה לא טוב, היא עובדת עד
מאוחר, אנחנו עם סבתא," הוא ענה מיד והרגיש איך כל מילה שהוא
מוציא חופרת עוד קצת את הקבר שלו עצמו. "אז שיהיה מחר בבוקר,"
ענתה המורה להבעה, סוגרת את העניין בלי שום בעיה נראית לעין.
השיעור נמשך, הוא לא הקשיב לה, ורק חשב על איך זה ששוב כל
הדרמה הזאת קורית רק בתוכו בלי שלאיש מסביבו יש מושג.
את הדרך הביתה הוא עשה בצעדים כבדים ואיטיים מנסה לדחוק את
הזמן כמה שיותר. הוא שתק רוב הערב בייסורים ובקושי נגע בארוחת
הערב שאמא שלו הכינה. הוא ידע שהוא יכול להיגאל בכל רגע
ולהתוודות אבל הוא גם אהב לצפות בעצמו מבזבז לעצמו את אופק
האפשרויות ההולך ונעלם.
וכשהוא שכב בלילה במיטה, אפוף בחשכת החדר, רדוף המתנה מאיימת
לשיחת הטלפון שתבוא בבוקר, היה לו חם. יותר נכון מהביל. הוא
התקשה לנשום, שלא לדבר על להירדם, וקיווה בינו לבין עצמו שעד
הבוקר הוא יצליח איכשהו לצמצם את עצמו עד שיהיה בלתי נראה.
באותו רגע בדיוק הוא גם הבטיח שיותר הוא לא יביא את עצמו
להרגיש ככה, אבל מצד שני הוא גם ידע שכנראה הוא משקר.