דובדבנים קוטפים במאי, ושתזדיין עדן.
דובדבנים קוטפים במאי, עד סוף יוני, פה מסתכם הידע שלי. גם ג'ף
ידע את זה פעם. עכשיו אני מוצא את עצמי לבד בטנדר החבוט שלי,
נוסע על כבישים אפורים בקליפורניה, בדרך לקטיף האחרון של
העונה. ג'ף היה אמור לבוא איתי, כמו בכל שנה בעשר השנים
האחרונות שלי פה, הנה, גם זה מצטרף לידע המסוכם שלי.
כשהגעתי לאסוף אותו מצאתי אותו עם עדן במיטה, מכוסים שניהם
בסדינים. אני מגחך בטנדר, היגרתי עד אמריקה רק כדי שישראלית
תחטוף ממני את טיפת השקט שנותרה לי.
אני לא יודע עליה הרבה, אף פעם לא שאלתי, אני שונא את תחושת
האחווה שישראלים מגלים איתך ברגע שהם חושפים אותך; לא, אנחנו
לא אחים כי גם אתה אוהב חומוס, ואני אפילו לא אוהב חומוס. היא
גדלה בגולן אני חושב, עם דרוזים עאלק, ויודעת שלוש שפות -
עברית, אנגלית ורוסית. עכשיו מסתבר שהיא יודעת גם לדבר לזין של
ג'ף, כי כשפגשתי אותם הוא הודיע שהוא גמור, ולקטיף השנה הוא לא
יבוא, זה גם ככה נהיה מתיש.
לפני שנים אחי הקטן חזר עם ציור מהגן - קפטן אמריקה ואיי ענקית
לצידו. האיי הייתה מושלמת, כזו של דפוס, לקח לי רגע להבין שהוא
כתב אותה כך רק כי הוא לא כתב את האות הזו מעולם. זו אות חדשה,
רואים עליה מייד. זו הסיבה שהיגרתי לכאן,  גם אני רציתי לכתוב
אות מושלמת אחת, זרה לחלוטין.
התחלתי כמו שמתחילים באמריקה, בהמבורגריה קטנה בפרברים. קראתי
מספיק רומני חניכה הזויים כילד כדי להאמין שככה מתחיל פה כל
סיפור הצלחה, ואני הרי רציתי לספר סיפור קלאסי, אות אחת
מושלמת. שנים אחר כך גילו שלאחי יש כישרון ציור נדיר, לא כל
אחד יכול לכתוב ככה. אני נותרתי עד היום בהמבורגריה ההיא,
אפילו זכיתי לקידום.
זה לא משנה לי היום, זה לא משנה לי כבר שנים, יש רק אירוע אחד
חשוב בשנה, וזהו קטיף הדובדבנים. ג'ף הוא זה שהכיר לי את סודות
הקטיף, גם הוא ידע פעם - דובדבנים קוטפים במאי, עד סוף יוני.
יותר מזה אני לא שואף,  אני גר בדירת חדר וסלון בקושי בבניין
עתיק עוד יותר מהשכנה שלמטה, זו שלא מדברת איתי כי גם היא
יודעת - אני לא מכאן.
אני עוצר בתחנת דלק על צד הדרך עם מיכל כמעט מלא, ונכנס אל
חנות הנוחות בלי מושג מה אני מחפש. אני שולף בסוף משקה חלבי
כלשהו, כזה שהולך להפוך לי את הבטן, וניגש אל המוכר לשלם.
מוכרים בחנויות כאלה, בטח אם אתה באמצע שום מקום, הם תמיד
טיפוסים מוזרים, כאלה שאשמח מאוד לפגוש רק בתחנת דלק. המוכר
שלפניי לא שונה בעניין הזה, היפי שמנמן ומזוקן, על ידיו
קעקועים שכבר הספיקו להימתח ולדהות, מרמזים על עבר מזהיר יותר,
שהלך ומת יחד איתו, כאן, בחנות הזו.
הוא בוחן את השטר שאני מגיש לו כאילו שכח איך כסף עובד. "היי,"
אני פונה אליו, "שחרר אותי, יש לי מיכל מלא".
הוא מסתכל עליי משועשע, "אדם לא יכול להנות מהרגע הקדוש שלו?"
"לא מאמין באלוהים, או ברגעים קדושים." עוד נוצרי משוגע.
"ככה אתם אומרים, ככה..." הוא נאנח כאילו הייתי נמלה, והוא משה
והלוחות עוד בידו. "לפני רגע, עם השטר שלך, היה לי רגע קדוש".
"כן, להרבה אנשים יש רגע קדוש כשהם רואים קצת כסף".
"כל אדם חייב רגע כזה," הוא מתעלם ממני, כנראה שלא דיבר עם אדם
כבר כמה שעות. "מסכן מי שאין לו כאלה".
עד פה, מאסתי בעצמי ובו, זלזול ממתדלק הוא הדבר האחרון שאני
צריך. יש לו עיניים כחולות, וריסים ארוכים מדי עבור גבר, אני
מסתכל בהן עמוק, מחקה את הצורה בה בחן את השטר. "הנה" , אני
יורק, "הנה הרגע הקדוש שלי".
שאר הנסיעה עוברת עליי בשקט, עד לשדות הדובדבנים. הבעלים מכיר
את ג'ף, והוא מסכים לנו לגלח "עץ אחד לכל אחד", אני מצידי לא
יודע אפילו את שמו של הבעלים.
הפועלים קוראים לעצים ביניהם סאקורה, ג'ף הסביר לי פעם שכך
קוראים לעץ דובדבן ביפנית, והיפנים הרי מבינים.
אני  הולך כמה עשרות דקות עד שאני מוצא עץ סאקורה גדול, כזה
שייקח לי כמה שעות טובות לקטוף, ובוהה בו עייף.
הגעתי לפה לפני עשר שנים, ועדיין אין לי מושג איך ילד בן חמש
ידע לכתוב אות כזו מושלמת, אני מצייר איי על החול, בפעם המי
יודע כמה, היא מכוערת, ישר רואים, זו איי שכתבו מליארד פעמים
מליוני אנשים, אין בה כלום. ג'ף לא יבוא איתי לפה יותר, פתאום
אני קולט, וגם אם יבוא, הרי זה נגמר, לא ארצה לעשות את זה שוב.
ברחתי עד אמריקה כדי ללכת לאיבוד.
עכשיו, אני יודע, עכשיו זה רגע קדוש. אני כורע על ברכיי מול עץ
הדובדבן, מהגר אתאיסט בלב קליפורניה, מתפלל.