ארבעים יום וארבעים לילה
הקשבתי לשירת לווייתנים,
המתנתי במצולות מעמקים
של מחילות נפשי העייפה,

קולותיהם הרעידו הכל.
הדים מימיים הדהדו רגשות.
השקט ריפד כל קולות,
צרחות נדמו כאיוושות.

ארבעים טונות של מים
מחצו כליל את כולי.
כשחיכיתי לשמוע קולך,
רק רציתי שלא תהיי

וכך תיעלם ציפייה,
ולא תהיה תהייה,
ושירת מעמקים מסתורית
תהיה לי נחמה.

אך את שבת והצפת את כולי.
תודעות אל החוף התנפצו.
ארבעים פעמים בשניה
זה תדר עתיק ידיעה.

ויתרה נפשי ושקעה
למקום שידך לא משגת;
נותרה רק שירה עתיקה -
עלינו שבעה היא יושבת.