בשביל העולה מחדר האוכל, באחת הנקודות הכי גבוהות בקיבוץ, עמד
לו בית הרצל, בית העם המיתולוגי של חולדה. בניין
מודרניסטי-מונומנטלי עשוי עץ בטון ואבן, השונה כל כך משאר מבני
הקיבוץ.
שני גרמי מדרגות משני צידיו הובילו לקומה העליונה בה התקיימו
ארועים והופעות, וביניהם, בקומת הקרקע, שכן ה"מועדון" ששימש
לארועים קטנים ולהתכנסות החברים. את האזכרות לסבא היינו עורכים
שם, בשנים בהן סבתא עוד היתה בין החיים.
בימי שני של החופש הגדול היו מקרינים בו סרטים.
מקרנה גדולה עמדה במרכז האולם, וכיסאות עץ חורקניים התרכזו
לפניה ומשני צדדיה. את החלונות כיסו וילונות שחורים וכבדים,
שניסו, בהצלחה חלקית בלבד, למנוע מאור השמש המסנוור לחדור
לאולם.
הבטתי בהשתאות במפעיל המקרנה, שלרוב היה אחד מהחבר'ה הצעירים
של הקיבוץ, מחבר את הגלגל הגדול אל המקרנה, וגורם לקסם לקרות.
כולנו חיכינו בקוצר רוח לרגע בו הופיע על המסך מלבן אור גדול,
ועליו ריצדו כתמים ונקודות, פסים ושירבוטים. או אז הופיעו
מספרים מוקפים בעיגול, והספירה לאחור החלה.
כמהופנטים היינו יושבים ומביטים במסך הגדול. רואים, למשל, את
דני קיי רוקד ושר ב"ליצן החצר" או ב"המפקח הכללי". רוב הסרטים
הללו לא היו חדשים לנו. הכרנו אותם כבר מהקרנות העבר, אבל הקסם
נותר בעינו.
לעיתים, באמצע ההקרנה, היה נקטע הסרט בבליל מוזר של אור וסליל
קרוע.
כל הילדים היו מזדעקים ב"היי!" או "הו!", ותוהים כמה זמן ייקח
עד שנחזור לצפות בסרט.
לעיתים ההפוגה היתה קצרה, ובתוך מספר דקות ההקרנה התחדשה, אבל
היו מקרים בהם התארכה ההפסקה. פניו של הצעיר האחראי היו
רציניות וידיו היו מרוכזות בסרט הסורר, כאילו חייו היו תלויים
בכך.
עדת הילדים שצבאה עליו בשאלות, מן הסתם לא הוסיפה לשלוות
נפשו.
לא אחת קרה, שירדנו למטה בגרם המדרגות המפואר, ויצאנו לשחק
בחוץ עד שנקראנו לאולם בשנית, ואם אינני טועה היו גם מקרים בהם
מצבו של הסרט היה בלתי הפיך, וההקרנה לא חודשה. מה היה המשכו
של הסרט יכולנו רק לדמיין.
בלילות, היו מקרינים סרטים למבוגרים, שעוררו את סקרנותנו.
מה כבר יכולים לראות המבוגרים הללו, עד כדי כך שנאסר עלינו
להצטרף?
ערב אחד, גילו לי ילדי הקיבוץ את הסוד הכמוס.
מול ה"מועדון" שבקומת הקרקע, היה חדר, שממנו היתה עליה אל
מאחורי הקלעים של הבמה שבקומה העליונה.

באותה הפעם שלקחו אותי איתם, התרגשתי עד מאד, וקצת חששתי שמא
ניתפס.
בהתגנבות יחידים, עלינו לבמה והצצנו בסרט הנכסף שנמנע מאיתנו
לצפות בו באופן רשמי.
לא לגמרי הבנו מה מתרחש על המסך, אבל זה לא היה חשוב.
אנחנו הצלחנו במשימתנו הסודית.
אלא שנגזר על עדת ילדים משועממים, גם אם הם חבויים על במה
חשוכה ואמורים לשמור על דממה, שיתחילו להרעיש. בתחילה היו רק
לחישות מהוסות ושקטות, אבל ככל שהמשיך הסרט, שכחנו את עצמנו,
ומדי פעם הטונים עלו.


לא לקח זמן רב עד שעלו על נוכחותנו האסורה, וגירשו אותנו בבושת
פנים בחזרה למקום ממנו באנו.
את הדלת, דרכה נכנסנו למעבר הקסמים, נעלו היטב, ולנו לא נותר
אלא לצאת לאוויר הלילה הלח והמהביל, ולחשוב על דרך אחרת בה
נעסיק את עצמנו.
אף כי קשה היה לשאת את התבוסה המשפילה שנחלנו מידי המבוגרים,
אני זוכרת שחשבתי לעצמי, שאחרי שחלפה לה ההתרגשות הגדולה של
המעשה האסור, סתם השתעממנו שם, אלא שאף אחד מאיתנו לא רצה
להיות הראשון שיודה בכך.
וכך התגודדנו לנו מספר דקות ברחבה שלמרגלות האולם, מנסים לחשוב
על פעולת תגמול הולמת.
''עזבו אתכם, סתם סרט גרוע'', אמר לבסוף אחד הילדים, וסיכם את
הרגשתם של השאר. ''אתם באים לדשא של חדראוֹכל?"