כהרגלה מדי שבת בבוקר, יצאה רוני אל מאגר המים הסמוך. על גבה
תרמילה המהוה, ובידה המשקפת היקרה שקיבלה במתנה ליום הולדתה
ה-12.

השמש היתה נמוכה במזרח, וגרמה לשמים להיראות אדמדמים-כתמתמים,
ולצילה של רוני להיראות מאורך יתר על הרגיל.

היא הגיעה למאגר הנעול, טיפסה דרך הפרצה בגדר, והתיישבה בשקט
בנקודת התצפית הרגילה שלה.

סיקסקים התרוממו באוויר, צועקים בקול ומודיעים לכולם על
נוכחותה, אך היא המשיכה לשבת בשקט, יודעת שחיש קל ישכחו ממנה.

ואכן, לאחר שהתרגלו לנוכחותה השקטה והנייחת, חזרו העופות לשוט
בשלווה על פני המים ואף להתקרב אליה.
ברכיות וטבלנים, סופיות וביצניות, פיפיונים ומריות, ואפילו
נחליאלים ששוטטו על קו המים והשביעו את רעבונם בחרקים.

לפתע שוב התרוממו הסיקסקים בקול רעש והמולה. היא סרקה את
השמיים לחפש מי העוף הדורס שהטריד את מנוחתם, ולא ראתה דבר.
אלא שההמולה המשיכה, והיות שמרכזה לא היה רחוק ממנה, החליטה
להתקדם בזהירות ולנסות לראות מה מתרחש שם.
ברכייה יפהפיה היכתה בכנפיה באיום כלפי העשביה הגבוהה, אך לא
זזה מעמדתה.
רוני הניחה, שהיא מגינה על הקן שלה, אבל מפני מה?

רק אז שמה לה לעיניים הנוצצות מתוך העשב. נמיה ושני גוריה עמדו
שם, בשיעור חשוב כיצד להשיג מזון.
הנמיה עטה על הברכייה המסכנה, והכניעה אותה בתוך פחות מדקה.
רוני לא משה ממקומה, והתבוננה בנמיה וצאצאיה ניזונים יחדיו. זה
היה מחזה מרשים, והיא לרגע לא העלתה בדעתה להפריע להם בכך. ככה
זה בטבע. כולם צריכים לאכול על מנת לשרוד.

לאחר שסיימו, נותרו במקום רק בליל של נוצות ועצמות, אך הם
עדיין לא התפנו משם, והמשיכו לרחרח.
הם מחפשים את הביצים, הבינה פתאום, וליבה לא נתן לה לאפשר להם
ליהנות גם מהמעדן הזה.

רוני צעדה לכיוון פגר הברכייה, תוך שהיא מבריחה את הנמיות. לא
לקח לה זמן רב לגלות את הקן של הברכייה האומללה, בתוך סבך
השיחים.
היא פשטה את הסווטשירט שלה, אספה את הביצים, ועטפה אותן
בזהירות לפני שהכניסה את הביצים העטופות לתוך התרמיל.

"חזרת מוקדם, מה קרה?", אמר אבא, שהיה עסוק בהכנת ארוחת
הבוקר.

"מצאתי ביצים של ברכייה, אתה חושב שאפשר יהיה לשים אותן במדגרה
של האפרוחים?"

"את בטוחה שהאמא לא תחזור לשם?", השיב בשאלה. רוני הנהנה,
וסיפרה לו על הנמיות.

"אני חושב ששווה לנסות", אמר אבא, "אמא בדיוק הלכה למדגרה.
בדקי איתה אם יש מקום לעוד. כמה ביצים יש כאן?"

"תשע, אבל שמנמנות!"

לשמחתה של רוני, היה מקום במדגרה לתשע הביצים השמנמנות שלה.
היה ברור לה שהן באחריותה הבלעדית, ולכן דאגה לסובב אותן לפחות
שלוש פעמים ביום, ולוודא שתנאי הטמפרטורה והלחות מתאימים.

לאחר כשבועיים, החלו לבקוע הברווזונים בזה אחר זה.

הברווזון הראשון, ניקב חור קטן בביצה, שיאפשר כניסת אוויר, ואז
פסק. רק לאחר מספר שעות החל לשבור את שאר חלקי הביצה, ולצאת
לאוויר העולם.
רוני אחזה אותו בשתי ידיה. הוא היה רך ופלומתי וחמוד להפליא.

היא חיכתה זמן מה עד שיתייבש, ואז לקחה קערה גדולה, פיזרה בה
את אוסף הגולות המפואר שלה, שפכה מעליהן מים שיעלו קצת מעל
מפלס הגולות, ונתנה לו לשוטט בקערה, לשתות ולרחוץ את עצמו.

לאט לאט בקעו שאר הברווזונים, שתו והתקלחו.
רוני ייבשה אותם היטב לאחר מכן, ותהתה כיצד להמשיך מכאן.
היא שמה לב שהברווזונים החלו לעקוב אחריה, והיתה מודאגת. לא
בטוח שזה רעיון טוב שהם יהיו מוחתמים אליה.

למחרת היום, אספה את הברווזונים לסלסלה מרופדת, וצעדה לכיוון
מאגר המים.

בשקט בשקט ישבה, וסקרה את הברכיות ששטו באגם עם צאצאיהן
החדשים.
לאחת מהן, היו רק שני צאצאים שעקבו אחריה. שמא האחרים נטרפו,
או שסתם לא התפתחו היטב, זאת לא ידעה.

כאשר התקרבה הברכייה לאזור בו ישבה, הרימה רוני בזהירות את אחד
הברווזונים שלה, הניחה אותו על שפת המאגר, התרחקה מקו המים,
וחיכתה בסבלנות.
הברווזון הקטן השתכשך במים וחזר ליבשה לסירוגין, עד שהברכייה
ושני גוזליה עברו קרוב אליו.
ללא כל היסוס הצטרף לשני הברווזונים האחרים והחל לשחות לאחר
אימו החורגת.

לאור ההצלחה הראשונית, הורידה רוני שני ברווזונים נוספים,
וחיכתה בסבלנות. גם הם הצטרפו די מהר לברווזון הראשון ולאחיהם
החורגים.

בזה אחר זה הורידה רוני את הברווזונים לשפת המאגר, וקיוותה
לטוב.

ואכן, בסופו של התהליך היה לרוני סל ריק, ואחד עשר ברווזונים
שטו מאחורי האם הגאה.