זה היה אחד הימים הכי חמים באותו הקיץ.

כל כך חם, עד כי היה אפשר לטגן ביצה עין על מכסה המכונית, ולא
היה צריך להוסיף לחם, כי אפילו החלמון היה נקרש.

כל כך חם, שאפילו בת שבע לא היתה עולה לגג להתרחץ ביום כזה,
ולכו תדעו לאן ההיסטוריה שלנו היתה מתקדמת משם.
דוד לא היה חוטא, שלמה לא היה זה שבונה את בית המקדש, ורחבעם
לא היה מייסר את עם ישראל בעקרבים. חסל סדר פיצול לישראל
ויהודה.  אבל אני סוטה מהעניין לשמו התכנסנו כאן.
אני מודעת לכך שיש לי נטיה שכזו, לכן, אם נראה לכם שאני גולשת,
אתם מוזמנים להעיר לי.

איפה היינו.
אה, בבור הייאוש.
רגע, לא.
ביום חם במיוחד!
אמרתי לכם שאני גולשת. יש אומרים שאפילו מרחפת.

בכולופן, באותו יום של קרינה יוקדת, ישבתי בחוץ ושיחקתי לי
באחד המשחקים היותר אהובים עלי בילדותי: מיקוד של קרני האור
דרך זכוכית מגדלת, בנסיון לשרוף עלים יבשים.
ככה זה כשאת מעופפת. את מחפשת את המיקוד בגורמים חיצוניים.
והנה שוב גלשתי.

השמש היתה בדיוק בזוית הנכונה, ואני הצלחתי במשימתי, והבערתי
ערמות גדולות והולכות של עלים יבשים, וענפים קטנים.

עתה רציתי לעלות שלב אחד הלאה.
אספתי מספר איצטרובלים, קליפות ועלים של אקליפטוס, ואף פירות
מעץ האקליפטוס, שאת ריחם אהבתי מאד.

לא עבר זמן רב, עד שגם אלה ניצתו.
אלא שבניגוד לעלים והענפים הקטנים, אלה המשיכו לבעור בעוז
ובעזוז, לשמחתי הרבה.

באמצעות ענף גדול, ריכזתי אותם למדורה קטנה וריחנית במיוחד.
מדי פעם הוספתי עוד חומר בעירה, ונהניתי מקולות הפצפוץ של
האיצטרובלים, ומריח פירות האקליפטוס.
זו היתה חוויה מלהיבה.

באחד ממסעי לקושש חומרי בעירה, הבאתי קליפת אקליפטוס גדולה
ממש, והשלכתי אותה אל המדורה בהתלהבות.

האש אחזה בקליפה במהירות, וכאשר חלקים ממנה החלו להתקפל
ולהסתלסל בעודם בוערים, היא הפיצה ריח נפלא.

לפתע, החלו לעופף באוויר חלקים בוערים של קליפת אקליפטוס.

הבטתי מוקסמת בפיסות הבוערות שריחפו באוויר.

זאת אומרת, עד לרגע שבו חלקן הגיעו לעץ האורן של סבא וסבתא,
העמוס לעייפה באיצטרובלים.

למרבה חרדתי, האש החלה לאחוז בעץ האורן, והשמן האתרי שבפירות
ובקליפת האקליפטוס, הוסיף, איך לומר, שמן למדורה.

תוך דקות ספורות, התקבצו סביבי חברי הקיבוץ שקמו ממנוחת
הצהריים שלהם. גם סבא וסבתא קמו, כמובן.
ככתוב: וכל העם רואים את הקולות, שומעים את הריחות, ומריחים את
הלפיד שאירגנתי להם יש מאין.
רק שופר היה חסר כאן.

לא היה הרבה מה לעשות, חוץ מאשר לעמוד ולהתבונן בסנה הבוער, עד
אשר אוכל כולו, ולוודא שהאש לא תמשיך לעצים אחרים בסביבה.

כאשר האש כילתה את העץ העמוס איצטרובלים, החלה להתפזר ההפגנה
והתחלנו ללכת הביתה.

אלא שלפתע נשמעו מהעץ קולות נפץ שהחרידו את שלוותנו.
בזה אחר זה, נפתחו האיצטרובלים, ומתוכם יצאו המוני זרעים
מכונפים, שהחלו לרחף סביבנו כמו פתיתי שלג ביום חורף קר.

הבטתי בלסת שמוטה בזרעים המרחפים, מתערבלים ומתעופפים ברוח
הקלה.

או אז אסתר, השכנה הרכלנית, באה אצל אוזנה של סבתא.
"די מיידעל שווימט אין דער לופטן [הילדה שוחה באוויר]", שמעתי
את לחישתה הרמה והצורמת.


סבתא הביטה בי בעינים אוהבות, וענתה לה בעברית צחה:
"נהדרת, נכון? כאלה ילדים אני אוהבת. כאלה שיודעים לרחף
באוויר. כי אם כולם יישארו על האדמה, מי יראה אז את הכוכבים?!"