בבירור שמעתי את השם שלי.
עברתי שם במקרה בסיום המשמרת, מגששת את דרכי החוצה במבוך התת
קרקעי של מבנה הקאמרי החדש,  ליציאת האמנים של משכן האופרה.
היה חריץ באחת הדלתות ושמעתי מישהו אומר את השם שלי.
לא הייתי בטוחה ששמעתי טוב, זה לא שם נפוץ במיוחד. נשארתי עוד
כמה שניות כדי לנסות לשמוע, אבל לא הצלחתי להבין דבר. שמעתי
בליל קולות ומכך הבנתי שבתוך החדר ישנם כמה  גברים, ולפחות
אישה אחת מבוגרת. התרחקתי עוד כמה צעדים, מרגיעה את עצמי שבטח
דמיינתי, אבל אז נשמע ויכוח סוער מהחדר והפעם מישהו צעק את השם
שלי. נעצרתי. ההמולה בחדר נפסקה בבת אחת. הצועק התאים את
הווליום לדממה בחדר והמשיך לדבר בקול נמוך ורך. זה היה נשמע
כאילו הוא מקריא משהו מדף, כמו סיפור או תסריט. התקרבתי לדלת
כדי שאוכל לשמוע טוב יותר.
לא זיהיתי את הקול והייתי בטוחה שאינני מכירה אותו, אבל
התיאורים שלו גרמו לי לחשוב שכנראה הוא כן מכיר אותי, וזה גרם
לי להרגיש, חוץ מאימה, הערכה משום מה. הוא עשה את המחקר שלו.
זה היה נשמע שהוא עובר על הקורות חיים שלי אבל היו שם פרטים
שאלוהים יודע מאיפה הגיעו לרשימה שהוא קורא, ולמה הם בכלל
מעניינים, כמו הפעם הראשונה שהוצאתי קבלה, או הפעם האחרונה
ששחיתי בבריכה ציבורית.
האישה הצטרפה להקראה והתחילה לתאר את הבית שלי. כשתיארה את
מפצח האגוזים שמונח על מדף ליד הפוסטר של הציפורים של היצ׳קוק
עברה בי צמרמורת, ולאחר מכן כל הסקרנות שלי הפכה לזעם. כל הגוף
שלי רצה להתפרץ פנימה ולהעמיד אותם במבוכתם, אבל מי אלה?
אם אשאר עוד מחוץ לדלת אאבד את המומנטום הדרמטי, אבל אם אכנס
מוקדם מדי בוודאי אביך את עצמי.
בעוד אני חושבת על זה אני שומעת זעקות תחינה מהחדר. בבקשה,
בבקשה תעזבו אותה! היא לא תעמוד בזה! ואז שוב פורץ ויכוח
ומישהו אומר בשקט ובהחלטיות: ״היא תעמוד בזה, אני מכיר אותה.
זו הדרך היחידה שלה להכנס ואנחנו צריכים אותה איתנו. אני אתן
לכם את החיים שלי אם תתנו לה ללכת.״
״החיים שלך כבר שלנו, בגלל זה אתה פה, זוכר? חתמת על זה
כשנכנסת.״
״מה אם כבר טוב לה בחיים?״
״אם טוב לה סימן שזה הסוף, לא?״
קפאתי במקום.
זה עכשיו או אף פעם. לברוח או להתעמת, רק לא לקפוא! כמובן
שהדבר ההגיוני לעשות הוא לברוח, אבל מי זה שקובע שאני לא אעמוד
בזה, לא חשוב מה, אני עומדת בהכל הרי!
החלטתי לברוח. הלב שלי התחיל לפעום במהירות כאילו אני רצה אבל
בפועל הלכתי ממש לאט, מין חוסר סינכרון כזה, כמו הפער בין
עוצמת הסיוט לבין הזעקה שיוצאת מאיתנו כשאנחנו מתעוררים ממנו.
הרגשתי נגיעה בכתף, היד היתה מוכרת וחמה. הבנתי מיד של מי היד.
הלב שלי החסיר פעימה מהמחשבה שאראה שוב את פניו. הסתובבתי אליו
רק כדי לגלות שהוא מחזיק בידו פלנלית, הוא קשר אותה על הפה
שלי, שילב את אצבעותיו בתוך אצבעותיי ואמר ״מצטער, ניסיתי
לעשות כל מה שיכולתי, אבל התקבלת.״
הוא נישק אותי דרך הפלנלית, אזק את הידיים שלי ואז סימן לי
לברוח.